מחבר נורית צדרבוים - Nurit Cederboum

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

המאמר התפרסם בכתב העת 'המסדרון' גיליון מס' 15 – דצמבר 2022

באירוע הנעילה לפסטיבל 'דורשירה' 2 הצגתי סדרה של יצירות ברוח הפן האמנותי של תנועת הכנענים.

להלן הסרטון שהוצג באירוע הנ"ל

קודם לכן אזכיר ואציין שהפסטיבל כולו עמד בסימן המשורר יונתן רטוש, אשר בשנת 1939 היה בין מייסדי תנועת הכנענים – העברים הצעירים. הייתה זו תנועה אידיאולוגית תרבותית אשר דגלה בזיקה בין העמים שחיו בארץ ישראל (כנען) באלף השני לספירה ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים.

המטרה והכוונה של קבוצה זו הייתה ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית גלותית. הם חיפשו את המקורות השורשיים של העברים בארץ כנען. תנועה זו הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה- 20 והשפיעה על המחשבה הפוליטית, על האמנות על הספרות ועל חיי הרוח בארץ ישראל. חברי התנועה שללו את המושג 'יהודים' ודגלו ב'עברים'. הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו שזה הוא העבר שעליו עלינו להתייחס.

פסטיבל השירה התנהל בהדהוד למורשתו של רטוש. באירוע הנעילה המשוררת טובה זלוטורובסקי העלתה שיח מרתק אודות שירתו של רטוש, האיש המשורר, תוך הרחבה והתייחסות לאידיאולוגיה התרבותית של התנועה. בלפור חקק הוסיף מטעמו מידע וידע מקורי.

כפי שהובן, הזרם הכנעני פעל והתבטא גם בתחום האמנות החזותית. הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי שהיה בהשפעת הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את הזרם האמנותי שנקרא 'אמנות פרימיטיביסטית' שהייתה באירופה בתחילת המאה ה- 20.

במהלך הפסטיבל תרמתי את חלקי בשירה ובראיונות עומק הקושרים את פעילותי היוצרת בין אמנות השירה והאמנות החזותית. באירוע הנעילה, הבאתי את חלקי דרך הפן האמנותי. ההדהוד שלי לרוחו של רטוש במפגש זה באה לידי ביטוי בהצגת גוף עבודות שלי בציור ובפיסול משנות ה – 80.

בדרכי האמנותית- היוצרת, ובדרכי כחוקרת תרבות אני מצביעה על מה שנקרא 'שיח טקסטואלי' (אינטרטקסטואליות) – מה שנקרא 'טקסטים משוחחים'.  אחד המאפיינים של שיח זה עוסק בהקשרים, הדהודים, אסוציאציות בבחינת דבר גורר דבר. המעורבות האישית שלי בפסטיבל כיוצרת, כמנחה, כמרואיינת, וכאשת שיח עם עורך ויוזם הפסטיבל יאיר בן חיים, הובילה אותי, אותנו, לחבר בין היבט מסויים שבעשייה האמנותית שלי לרוח הפסטיבל הנוכחי.

בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת כבר איננו עוסקים בכנעניות. לא בריש גליי, וייתכן שגם לא במסתרים. המופע והאזכור של רטוש בפסטיבל זה יצר אצלי קשר אסוציאטיבי לחלק מאוד משמעותי ביצירתי, אישר לי והוביל אותי להצצה באוצרות העבר, וגרם לנו להחליט יחד שהצגת היצירות שלי תוך שיח והסבר יהיו סוג של דיאלוג יצירתי אשר ירחיב ויעמיק את הדיון, האזכור והמחווה לרטוש.

להרצאתי הקצרה שהייתה מלווה בהצגת דימויי ציורים ופסלים משלי קראתי 'מעל המגדר סביב אשקיפה'. השימוש בכותרת זו מרמז ומייצר פרפרזה ל 'שיר השומר' – 'מעל המגדל סביב אשקיפה', ולשורה בתוכו האומרת 'מה לי ומי לי עוד, כנען'.

החיבור שלי לזרם הכנעני היה טבעי והכרחי מבחינתי מבלי שאפילו ידעתי שאת זאת אני עושה, כמו שגם לא ידעתי שמה שאני עושה מתכתב עם זרם זה. עוד בהיותי סטודנטית לאמנות בשנות ה- 80 המורה שלי לפיסול באוניברסיטת חיפה העיר את תשומת ליבי, שזה מה שאני עושה " את מפסלת כאילו נולדת בתרבות הפרה קולומביאנית" אמר לי באחד השיעורים.

צעירה הייתי ובתחילת דרכי בשדות האמנות. הלכתי לחפש ולראות מי הם הקולומביאנים, להבין מה זה הזרם האמנותי שנקרא פרימיטיביזם', מה זאת כנעניות, מי זה רטוש, וכמובן פגשתי את סמל הסמלים של זרם זה 'נמרוד' של דניצר.

והבנתי שאני שם, ומשהו בתוכי ידע זאת הרבה לפני שאני עצמי ידעתי זאת באופן מודע. העולמות הרחוקים האלה היו העולמות הקרובים אלי. מהיכן הם הגיעו איני יודעת. לימים יצרתי תערוכת יחיד שנקראה 'כן, לא, שחור, לבן' שהייתה תערוכה חשובה, הוצגה בכמה חללי תצוגה חשובים, בין השאר בבית האמנים בירושלים, נכתב עליה רבות. חוקר האמנות הידוע גדעון עפרת ביקר בתערוכה, וכתב לי גלויה בכתב ידו, אותה שלח לי בדואר. שם הוא כתב בין שאר דבריו " מעניין מהיכן המקורות האבוריג'ינים שאני מזהה ביצירתך".

כל זאת אני מספרת כאן, כדי להדגיש את אופייה של יצירתי בשנים ההם, שהייתה ברוח האידיאולוגיה הכנענית. מסתבר שכנראה זו שפת האם החזותית שלי, אשר הגיעה אלי מגלגולים שונים.

בהרצאה הקצרה שנתתי באירוע הנעילה שהיה כאמור כהצדעה למשנתו של רטוש, הצגתי צילומי פסלים שלי משנות השמונים, ציורים של פסלים שלי, ציורים של פסלים שלא פיסלתי ועבודות משולבות. באותה נשימה חזותית הצגתי גם עבודות מתוך מיצב עליו אני עובדת בשנים האחרונות אשר נקרא 'דפוס התנהגות' וגם בו מופיעים מוטיבים מהשפה הכנענית שלי, שכנראה תפסה שבת בדרכי האמנותית, ועכשיו כמו אז, אני עדיין אוחזת בה בדרכים כאלה ואחרות.

כפי שציינתי למעלה, להרצאה קראתי 'מעל המגדר סביב אשקיפה'. ביקשתי להדהד ולרמז לאותו שיר ידוע שמוביל אותנו ברוח השיח הטקסטואלי לכנען, אבל בו בזמן נגעתי באמצעות המילה 'מגדר' גם בערכים נוספים הקשורים ליצירתי, ואולי גם הם נרמזים בתפיסה ובאידיאולוגיה הכנענית. הנושאים שמעסיקים אותי ביצירתי, בשירה ובאמנות החזותית עוסקים בשאלות מגדריות של נשיות – אמנות – אמונה – אימהות – כל זאת לעתים במודע ובחלק גדול ביצירתי גם באופן בלתי מודע.

המפגש עם הכנעניות דאז, עם המשורר יונתן רטוש, ההצצה שהבאתי כסוג של קינוח לאירוע הנעילה החזירו אותי באחת לעולם הזה. החזרה הייתה לא רק מבחינת איסוף חומרים לצורך ההרצאה, או פעולת ההחייאה ליצירות ישנות, או דיאלוג והדהוד לרוח התקופה ולמי שהוביל אותה, היא גם העלתה מחדש מהאוב את אותה תשוקה ישנה לסוג זה של עבודה.

השיח החיצוני הבין אישי שניהלתי עם רטוש – שירה – והכנעניות, הוביל אותי לשיח תוך אישי.  בעקבות ההצראה חזרתי לעבוד ביתר מרץ בתוך ספר עיון אותו מצאתי זרוק לפני כעשור בשוק הפשפשים. הספר נקרא ו'הכנעני אז בארץ'.

בדרכי האמנותית, אני נוהגת לעבוד וליצור בתוך ספרי אמנות אותם אני אוספת בשווקים. כשאני יוצרת בתוך ספר אני יוצרת בו ואיתו (זו דרך מסויימת באמנות, שנקראת 'ספר אמן', 'אובייקט ספר' וגם סוג של readymade  – אך לא כאן המקום להרחיב על כך). כפי שציינתי, התחלתי לעבוד בתוך ספר זה לפני כעשור, והפסקתי.

המפגש המחודש עם רוחו של רטוש, החזיר אותי באחת לספר זה. הוא אשר חיכה באורך רוח לרגע ההתעוררות. ובעקבות אותו אירוע נעילה שבו הערתי מחדש יצירות ישנות (על כך כתבתי פעם באחד משירי ש 'יְצִירוֹת יְשָׁנוֹת הֵן לֹא יְצִירוֹת יְשֵׁנוֹת' ), והארתי שוב ומחדש את המושג 'אמנות כנענית', הערתי גם מחדש את השפה הישנה שלי, שמעולם לא עזבה אותי ממש.

בחודשים האחרונים הסתערתי על הספר אשר נקרא במקור 'והכנעני אז בארץ', יצרתי בתוכו ובהשראתו. הספר הפך להיות אובייקט. בשפת האמנות הוא יקרא מעתה 'ספר אובייקט' וזאת משום שעתה הוא כבר לא ספר קריאה, אלא הוא אובייקט אמנותי שנראה חזותית כמו ספר קריאה. מספר קריאה עיוני הוא הפך להיות עבודת אמנות. הספר המקורי שימש אותי בו זמנית גם כמצע ליצירה, התכנים המילוליים שלו הם חלק מהתוכן, כמו שהם בו בזמן גם חלק מהצורה.

לאחר מכן צילמתי את דפי ה 'ספר – האובייקט' והדפסתי מהם ספר נוסף, שהפעם חזר להיות ספר. לספר המודפס החדש קראתי 'וְהַכְּנַ-אֲנִי אז בארץ'.

גם כאן אני מתכתבת עם השם המקורי אך מוסיפה לו באמצעות שינוי האיות את הפן האישי שלי. רוצה לומר, הכנעני אז היה בארץ, עכשיו אני כאן, ואולי בדרך שבה אני יוצרת באיזו מובן שהוא גם הוא עדיין כאן.

להלן מספר תמונות מתוך הספר 'והכנ – אני אז בארץ ועכשיו בארץ'

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

רשימה קצרה שהתפרסמה בכתב העת 'המוסיף' – בגיליון 5, בנושא מסיכות

"האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו

תנו לו מסכה ויגיד לכם את האמת" ( אוסקר ויילד)

במבט על

מסכות ואמנות היו קשורות קשר הדוק לאורך ההיסטוריה האנושית. מסכות שימשו למטרות רבות, כולל טקסים דתיים ותרבותיים, הצגות תיאטרון והגנה. הם שימשו גם כצורה של ביטוי אמנותי ולעתים קרובות קיבלו משמעויות סמליות או מטפוריות. בתרבויות רבות נעשה שימוש במסכות כדרך לייצוג האלוהי, הרוחות או האבות הקדמונים. מסכות אלו כוללות לעתים קרובות עיצובים משוכללים, מעוצבות בקפידה ובתשומת לב לפרטים. ומשמשות בטקסים דתיים כדי להתחבר לתחום הרוחני או לכבד את האבות הקדמונים. בהקשרים אחרים נעשה שימוש במסכות למטרות בידור, כמו בתיאטרון. ניתן להשתמש במסכות כדי לייצג דמויות במחזה או כדי להעביר רגש או מצב רוח. בתרבויות מסוימות משתמשים במסכות גם במופעי ריקוד, שם הן מוסיפות אלמנט של מסתורין וקסם להופעה.

אמנים הוקסמו מזמן ממסכות, ורבים השתמשו בהן כהשראה לעבודותיהם. כמה אמנים יצרו מסכות בעצמם, תוך שימוש במגוון חומרים כמו עץ, חמר או נייר. אחרים השתמשו במסכות כסמל או מוטיב באמנות שלהם כשהם בוחנים נושאים כמו זהות, טרנספורמציה ותחפושת.

פבלו פיקאסו ידוע בסגנונו הקוביסטי, צייר לעתים קרובות פרצופים מקוטעים ומעוותים, מה שמקנה להם מראה דמוי מסכה ושאב השראה מאמנות פרימיטיבית.  ג'יימס אנסור צייר בלגי השתמש במסכות ובדימויים של קרנבל ביצירתו, כמו בציורו "כניסת ישו לבריסל ב-1889". פרנסיס בייקון צייר אירי תיאר פרצופים מעוותים ומעוותים, שתוארו כדומים למסכות. ארכימבלדו, צייר איטלקי  מתקופת הרנסנס יצר דיוקנאות מורכבים המורכבים מפירות, ירקות וחפצים אחרים המסודרים ליצירת פנים אנושיות, מה שמעניק להם איכות סוריאליסטית ומסכה. ז'אן מישל בסקיאט אמן אמריקאי ששילב לעתים קרובות מסכות ומוטיבים שבטיים ביצירתו, בוחן נושאים של זהות ומורשת תרבותית.

מבין הציירים הישראליים ניתן למנות למשל את אילנה גור,  פסלת ואומנית שיצרה מסכות במגוון חומרים, לרבות ברונזה, עץ ומדיה מעורבת. משה גרשוני שהרבה להשתמש במסכות כמוטיב ביצירתו ובדרכם מבקש לבחון נושאים של זהות, מגדר וכוח. רונית ברנגה  אמנית קרמיקה יוצרת פסלים סוריאליסטיים ומטרידים המשלבים לרוב פנים וחלקי גוף של בני אדם בדרכים בלתי צפויות. דוד גרשטיין  צייר ופסל יצר מסכות במגוון חומרים, ביניהם מתכת ועץ צבוע. יאיר גרבוז – צייר ופסל המרבה לשלב ביצירתו מסכות וסמלים תרבותיים אחרים, תוך בחינת נושאים של זהות ומסורת יהודית.

המשמעויות מאחורי הציורים המתארים פנים שנראים כמו מסכות יכולות להשתנות בהתאם לאמן וליצירה הספציפית. יש עבודות שמצביעות ומדברות על פיצול וניתוק החברה המודרנית. רבים מהאומנים שצוינו למעלה הללו עבדו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה, וציוריהם משקפים תחושה של התמוטטות הערכים המסורתיים וקיטוע העצמי; יש עבודות שמהם עולה עניין חקר הזהות והמסכות שכולנו עוטים בחיי היום יום שלנו. אמנים אלו טוענים שהתפקידים והזהויות החברתיות שלנו נבנים ומבוצעים לעתים קרובות, במקום להיות ביטויים אותנטיים של האני האמיתי שלנו; עבודות אחרות משקפות ומבטאות ביקורת על מושג היופי המסורתי והאידיאליזציה של הפנים האנושיות. על ידי עיוות ופיצול הפנים, ייתכן שהאומנים הללו מאתגרים את ההנחות שלנו לגבי מה שנחשב יפה או רצוי; עבודות אחרות עוסקות בחקירה של תת המודע והדרכים בהן הפחדים, הרצונות והרגשות העמוקים ביותר שלנו מסתתרים לרוב מתחת לפני השטח של האני המודע שלנו. על ידי הצגת פרצופים שנראים כמסכות, ייתכן שאומנים אלה מרמזים שיש בנו יותר ממה שנראה מיד.

לפילוסופים היו מחשבות ודעות שונות על מסכות לאורך ההיסטוריה. פרידריך ניטשה ראה במסכות חלק הכרחי מהקיום האנושי, בטענה שיחידים חייבים ללבוש מסכות על מנת לנווט בחברה ולהגן על עצמם מפני שיפוטם של אחרים. לדעתו, מסכות יכולות להוות מקור לכוח ויצירתיות, ולאפשר לאנשים לבטא היבטים שונים של אישיותם ולחקור את הפוטנציאל שלהם. מרטין היידגר ראה במסכות דרך להסתיר את האני האמיתי של האדם. לשיטתו, חבישת מסכה יכולה להיות דרך להימנע מאמיתות קיומו וממציאות התמותה של האדם עצמו. הוא האמין שאפשר להשיג אותנטיות אמיתית רק על ידי התמודדות עם התמותה של האדם ולחיות במצב של מודעות מתמדת למגבלותיו שלו. ז'אן בודריאר ראה במסכות סמל למצב הפוסט-מודרני, בו המציאות מקוטעת ומעוותת. לדעתו, ניתן לראות במסכות מטפורה לאופן שבו אנו בונים את הזהויות שלנו בעולם המוגדר יותר ויותר על ידי דימויים והדמיות. מישל פוקו ראה במסכות כלי כוח, המשמש את בעלי עמדות הסמכות לשלוט ולתמרן אחרים. לשיטתו, מסכות יכולות להוות דרך לאכיפת נורמות חברתיות ולדיכוי האינדיבידואליות, יצירת חברה שבה קונפורמיות וצייתנות מוערכים מעל לכל.

במבט אישי

"הרחק מכאן מתרחשות הפנים" ( יונה וולך)

הנושא של מסכות העסיק אותי עוד הרבה לפני שידעתי את כל שכתבתי כאן למעלה, באותה מידה כמו שגם העסיק אותי הנושא של ציור דיוקן, ובעיקר דיוקן עצמי. בתוך כל מה שהעסיק אותי היה גם האמן פיקאסו שעורר את סקרנותי באופן בלתי מודע ולאחר מכן באופן מודע ומובהק. כבר במסגרת לימודי אמנות כסטודנטית באוניברסיטת חיפה, מצאתי עצמי עוסקת בציורי דיוקן, מפסלת פסלים שהוגדרו על ידי המורה שלי באותו זמן כפסלים פרה קולומביאנים, ומבלי שהבנתי מספיק, הבנתי שמעניין אותי לעסוק בדימויים ששייכים לתרבויות קדומות. כשאמן בן זמנינו שואב השראה ומתכתב עם תרבויות קדומות ועתיקות קוראים לזה 'פרימיטיביזם'. כלומר סגנון אמנותי מוכר ומוגדר שמתכתב ומהדהד לאמנות של שבטים פרימיטיביים.

אחד התרגילים שאני מבקשת מסטודנטים שלי אשר משתתפים בקורס ובסדנת דיוקן עצמי הוא לרשום דיוקן עצמי כשהם מתבוננים על עצמם במראה ולאחר מכן להפוך את הציור הריאליסטי למסכה. כמובן שעיסוק זה מלווה בדיון על המשמעויות השונות של המסכה בהיבטים אמנותיים, תרבותיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים.

להלן סרטון מתוך סדנת מסיכות בהשראת פיקאסו – יוצאים מהקופסה – הסדנא התקיימה במרכזיה פדגוגית בעבודה עם גננות – בשנות ה – 90

עבודות מסיכה שנעשו עם סטודנטיות בקורס 'החלון הוא האדם עצמו' – בבית הספר לחברה ואומנויות, הקריה האקדמית אונו.

מצב נוסף שראוי כאן שיוזכר מתקשר לדברים שהתרחשו בתקופת הקורונה. אמרו, היה סגר, ואנחנו למדו אמנות מהבית. הכתה שלנו הייתה וירטואלית, מסך אצלי מסך אצלם, חלק מהמשימות היו פונקציה של הלימוד בבית. יצרנו מסכות מחומרים מצויים, זמינים ואפילו טובים ונכונים לסביבה. היה עליהם ליצר פסל מסכה מבצק שהוכן מראש ( קמח מלח ומים). הבצק רודד על משטח השיש, הועבר לשלב העיצוב, הלישה, ההידוק, העיצוב, הטיפול, ולאחר מכן "נאפה" בתנור. לאחר ייבוש הוא עבר טיפול בצבע ושילוב חומרים. את העבודה הנ"ל סטודנטים עשו אחרי שבחרו בקפידה את אופייה של המסכה, את תפקידה ואת האמירה שלה. כל זאת הם יצרו בבית במסגרת שיעורי זום, ומה שלמדנו מכך היה, שגם כך אפשר ללמוד.

להלן דוגמאות מספר של יצירות משל סטודנטיות בקורס 'שפת האמנות ככלי ליצירה מחקר ושינוי אישי וחברתי.

העיסוק במסיכה מלווה בתובנות תרבותיות, אמנותיות, פסיכולוגיות ופילוסופיות. לא המקום להרחיב על כך ברשימה קצרה זו, אך הענין נידון בהרחבה בדרכים שונות ובהרצאות שונות, כמו שגם בא לידי ביטוי בחלק גדול מעבודותיי שלי עצמי.

התמונה שנמצאת בראש מאמר זה, היא תמונת הכריכה של כתב העת, ועליו יצירה שלי משנות ה- 80

ולסכום

ציינתי כאן למעלה את תקופת הקורונה. בתקופה זו עטינו מסיכות. להלן צילום ציור משלי המשולב עם שירי- אשר התפרסמו באחד מכתבי העת לתרבות ואמנות

מתוך אירוע ההשקה לספרה של מיכל דורון "מעבר לגבעות החשופות"

ד"ר נורית יעקובס – צדרבוים

"אתה מזכיר לי את הגיבור של הבמאי ההוא, דיוויד לינץ'", אמרה,

"שכל מה שכתב רצה למחוק, כן קראו לסרט 'ראש מחק'. המודע מול הלא מודע". (דורון, מתוך הסיפור מטה הקסמים)

'מעבר לגבעות החשופות' הוא שם הספר, ובזה ארצה לפתוח את דבריי.

מצאתי שהספר, בשמו מייצג את הסופרת מיכל דורון. את מה שהיא עושה בחייה, מקצועה, המומחיות והייחודיות שלה. דורון מדברת על גבעות. אנו יודעים שגבעות מטבען נראות ובולטות, דבר פיזי בעל נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנו, הן שם. עם זאת, בזמן שהן בולטות ניצבות נכוחה, הן גם מסתירות. שהרי יש משהו מאחוריהן. משהו שאנחנו לא נוכל לראות. הנוכחות שלהן היא סוג של חשיפה, אבל זו חשיפה אשר בעת שהיא גלויה בולטת היא מסתירה.

אני רוצה לומר שכך גם הכתב. מיכל פוגשת בחיי היומיום שלה אנשים וכתב. הכתב נראה, וגלוי. כותבים אותו, מנכיחים אותו, קוראים ממנו את אשר הוא מייצג – שהרי מילות הכתב הם סמלים מוכרים ומקובלים אשר נושאים עמם תוכן. לא בכדי אמר לקאן ש 'האות היא המשענת של המילה'. האות היא הצורה אשר יחד עם חברותיה האותיות מייצרת מילה וחופנת בתוכה תוכן.

באה מיכל וכמו אומרת לנו, לא רק זו, גם זו. לא רק שהמילה מוסרת תוכן, אלה שהיא בצורתה מספרת רבות ונסתרות על האדם. אם כך, המילים הכתובות החזותיות, הבולטות כמו הגבעות, מסתירות., כשם שיש משהו מעבר לגבעות החשופות, כך גם יש משהו מעבר לכתב – בעבור מיכל הוא חשוף וחושף. נאמר אם כן, שבזמן שהן בולטות וגלויות הן גם מסתירות. הדבר המצביע על היפוכו. רוצה לומר שהדבר החזותי בין בגבעה עסקינן או בין אם בכתב, הוא נוכחות המצביעה מעצם נוכחותה על הנסתר. את הנסתר הזה יודעת מיכל לראות, כשהיא בוחנת כתב יד, ויודעת להראות כאשר היא מניחה לפנינו סיפור.

אנשים כותבים, נניח למיכל, והיא קוראת את הדבר ומשם קוראת אותם. כך היא צופה אל עבר ומעבר לגבעת הנפש החשופה, ומגלה עולמות שלמים. שהרי הנפש עצמה מרובדת ומחולקת בשכבות כפי שלימדו אותנו יונג ואחרים.

כך נפניתי לקרוא בספרה. בו הסופרת מספרת סיפורי אדם, סיפורי חיים. או כפי שכתבה בלשונה "הצופן המניע את האדם, את נבכי נפשו את התודעה ואת רגשותיו".

בספר הזה מיכל חובשת באופן מופלא שני כובעים. כובעה של הצופה – הבוחנת – המקשיבה – זו שרואה את האדם דרך חותם כתב ידו. הכובע השני הוא כובע הסופרת. כך משייטת היא בים הנפש של בני אדם, טווה ואורגת סיפורי חיים. סיפורים אותם יצרה ממה ששמעה, ממה שחשבה, ומהאופן שבו רקמה את הסיפורים, אלה בין אלה, אלה בתוך אלה. ואין משנה כלל אם אלה היו הסיפורים במציאות, או שמא נוסף אליהם נופך של יוצר- סופר פורה. כך או כך הסופרת מייצרת מציאות חדשה.

זהו מסעה המפליג אל נבכי נפש האדם, ואל הפיתולים שהחיים מזמנים. האופן שבו מיכל פוגשת את עולמם, בו היא משלבת בין מה שהיא יודעת, ואולי הם לא, ואולי בין מה שהם יודעים רק צריכים עוד חיזוק, הוא סוג של מקור השראה. השאר זה כבר ביד היוצר. היוצרת.

וכך הסופרת מדברת על הלא מודע. בתור מי שחושפת אותו כאשר הוא מתחפש ומתגלה באמצעות הכתב, תנועתו וקימוריו, יודעת שבעבורה הוא 'על קדמת הבמה', ובספרה, שהוא בבחינת המרחב שבו לה מותר הכול, ואני הייתי אומרת 'מותר הקול' (מלשון התרה) – יכולה לדבר בשמו של תת המודע ולומר "קצת הלכתי לאיבוד בין כל האנרגיות החיוביות, אני לא תמיד חיובי. אני צועק, רע לי, תנו לי במה קיבינימט".

הנה לפנינו משפט מאוד משמעותי. כן כל חייו התת מודע נאבק על מקומו, הוא צץ ועולה, עולה ומגיח לכשמתגלה פרצה בחומת הנפש. רגע אתה ישן, נפתח פתח ותת המודע מזדחל דרך החלום, שהוא עצמו מייצר. רגע את מצייר, ותת מודע שם, נתלה על סמלים, צבעים, צורות ודימויים ואומר את שלו בדרכו.  וגם הוא וכל מסריו כמו הגבעות החשופות, גלוי ונסתר בו זמנית.

וכך הסופרת מטיילת בין אנשים, סיפורים. ואלה אכן סיפורים מהחיים ממש. סיפורים שאולי לא כתובים על הפרצוף של האנשים בהולכם ברחוב, או במפגשי אדם שונים. אלה סיפורים שאנשים חיים אותם, לעתים סוחבים אותם. לדוגמא האישה הכלואה המוכה, יש כאלה בינינו רבות והסופרת נותנת להן כאן קול ומקום. הסיפור נוגע כסיפור וכתוב בכנות רבה, מעבר לכך שהוא סיפור הוא מסר ואמירה חשובה, אשר אמורה להוציא את כל אחד ואחת מאתנו מאזור הנוחות, מההסתרה, מההתעלמות. ספור פשוט – כלל וכלל לא פשוט.

וכך כמו שתת המודע קיבל תפקיד ראשי ועלה על הבמה, כך גם 'מר שוקולד' המתוק. וגם כאן מעבר לסיפור שבו השוקולד הוא הגיבור הראשי לכאורה, עולה מסר חשוב המדבר וזועק את קולם של אחרים. אני מזהה את התכסיס הזה, זה המעבר לגבעות, או הכתב, או הפנים החתומים של בני אדם.

כמו 'הנעדר הנוכח', כאן בהקשר הזה אנו פוגשים את 'הגלוי הנסתר' או 'המסתיר המתגלה'. מיכל בספרה מביאה את הסיפורים שלא מספרים. סיפורים שאפילו נושאי הסיפורים עצמם מסתירים לעתים מעצמם וברוב המקרים מאחרים. למשל הבן הטוב שנחשף לסודו שלו עצמו, וכאשר הוא לא נותן לעצמו רשות והתר להיות 'הוא' הוא אומר "הרוח הרעה והדיבוק בדמות המחשבות השחורות עדיין פוקדים את נשמתי. יום אחד אצליח להיפטר ממחשבות אסורות אלו, אבל בינתיים אני מתבוסס בדם המחשבות הללו", וחי את חייו 'האסורים' בתרתיי משמע.

כסופרת דורון מביאה סיפור, מציגה דמויות, התרחשות ועלילה. לרוב מדובר בקושי שעולה מן החיים, מן האדם. הסופרת אמורה להציג פתרון, הפתרונות אותם היא מציגה מרתקים משום שאין בכוונתה להסב נחת והנאה לקורא בבחינת "ומאז ועד היום הם חיים באושר ובעושר". הסופרת מגיעה לסוף הסיפור הקצר, מתארת את רגשותיו של הגיבור, לעתים את חוסר המוצא, את ההשלמה, את החיים. את החיים החשופים למי שמטפס אל ראש הגבעה כדי להציץ לראות את מה שרואים משם. לעלות כדי לרדת למטה – אל נבכי הנפש. אמרנו 'תת המודע'.

לסכום נאמר שמיכל לוקחת את הקורא למסע. מסע שבו היא מציעה לו סיפורים, בבחינת אוסף סיפורים על אנשים על חיים, אך גם זו לדעתי רק הגבעה. זה הגלוי. בתוך הסיפור, מלפניו מאחוריו ובעומקו הסופרת מבקשת לספר לנו על חולשות, מצוקות, רגעים של אושר, לקיחת אחריות, חלומות, אמונות, אשליות, אכזבות, פתרונות ואמיתות. מה שבאמת קורה לפני ולפנים, במצולות הנפש, בפיתולי החיים. בין לבין שוזרת הסופרת אמירות חשובות המסבירות לא אחת מה באמת מוביל אותנו – כמו הרמז הראשון בתחילת הספר 'הלא מודע על הבמה' וכמו למשל משפט שמופיע באחד הסיפורים "הפחדים הם בעלי ברית נאמנים, הם אינם נעלמים ותמיד כאשר קוראים להם הם מגיעים במהירות ואינם מתעכבים. לעתים כאשר הם חשים נזנחים, הם מופיעים במסכות שונות ובלבושי מפתיעים ודורשים להכיר בקיומם". בבחינת בואו נלמד ונכיר את תופעת החרדה והפחד.

אוסקר וויילד אמר 'תן לבן אדם מסכה ויאמר לך את כל האמת" – הסופרת בסיפוריה לובשת את המסכה כדי לומר את כל האמת. המסכה מבחינתה אלה הם משקפי הרנטגן בהם היא מביטה פנימה אל עצמה, אל האחרים, לובשת ופושטת אותה ונעה בין דמיון למציאות, בין מציאות שאינה דמיון, בין דמיון שמזין את המציאות, בין הידוע לנסתר, ומספרת בשיא הפשטות את מה שבהחלט אינו פשוט.

ד"ר נורית צדרבוים

מתוך ההשקה לספר 'נוכח בי נסתר' של פנחס גרשום – 9.5.23

איך נולדת כריכה, איך מצוות ציור לספר, והשאלה 'הילכו השניים יחדיו'?

נתחיל מהסוף. יאיר בן־חיים, כדרכו ובהתייחס לקשר המקצועי חברי המתקיים בינינו מזה שנים, שולח לי כותרת / שם של ספר, ושואל האם יש לי משהו להציע. אני כדרכי מחפשת בין חומריי חושבת מה שחושבת ושולחת מספר הצעות, במקביל, ליאיר יש אוסף גדול מאוד של צילומי עבודות שלי, שהצטברו שם במשך שנים. מקבל את אשר שלחתי, ונובר באוספים שלו. וברוחו העצמאית, ובאופן שהוא מקבל החלטות בינו לבין עצמו, הוא מודיע לי יום אחד – 'יש לי' 'מצאתי'. יאיר מוצא עבודה שנמצאת בתוך מה שנקרא 'ספר אמן'. אחד מסגנונות העבודה שלי לאורך שנים הוא שאני יוצרת בתוך ספרים קיימים. ביני לביני, תהיתי כיצד מצא באוסף זה יצירה מתאימה לכותרת שהציג בפניי.

להלן דוגמא של כמה עבודות מתוך האוסף שמצוי אצל בן חיים – מתוך ספר אמן שלי שנקרא 'והכנ – אני אז בארץ'

הספר הזה, שמצאתיו בשוק פשפשים ונקרא 'והכנעני אז בארץ' – הוא ספר שעבדתי בתוכו, כפי שראיתם בכמה תמונות כאן, הוא חלק מקונספט ומסיפור ארוך שלא כאן המקום להרחיב. רק לומר שהוא קיבל במה וחשיפה בפסטיבל השירה השני שהפיק בן חיים, פסטיבל 'דורש שירה' – שהיה בסימן הצדעה ליונתן רטוש, מי שיסד את תנועת הכנענים, ובהקשר לזה עלה גם ספרי זה, בעיקר בכתב העת 'המסדרון'. אציין שיש לי גוף עבודות גדול בסגנון הכנעני כמו שאפשר למשל לראות בסרטון – מעל המגדר סביב אשקיפה – כנענית, כמו כן ניתן לצפות בעבודות נוספות מתוך ספר האמן שלי – כאן

כלומר ליאיר היו ויש חומרים משלי – והוא ברשותי 'עושה בהם כבתוך שלו'. וכך הוא מכריז יום אחד 'מצאתי'. זה לא כל כך מובן מאליו ה'מצאתי' הזה, ולא בכדי אני מעלה זאת כאן. בהמשך, כפי שתבינו אני ארצה להראות מה כל כך מיוחד בבחירה הזאת, ולהצביע על תהליכי חשיבה מעניינים,

להלן התמונה אותה בחר העורך, לספר שכותרתו כאמור 'נוכח בי נסתר'.

עוד בטרם פרשתי כאן משנתי, ועוד בטרם יעלה הדיבור ובהרחבה, נראה שגם ללא אף מילה אחת מטעמי, הנוכח והנסתר זה בתוך זה – מובנים ונראים בתמונה הנוכחית. מכאן, כמובן ברצוני להמשיך ולדון בקשר המיוחד שיש בין היצירה לכותר – לשם הספר, ולאחר מכן להמשיך ולהצביע על הקשר שמתגלה בין היצירה לתכנים פנימה.

כדי להבין את עומק וסוד הדברים ארצה לספר תחילה על ההיסטוריה הפרטית של הציור הנבחר. מה שנקרא גלגוליה של יצירה. רוצה לומר שגם ליצירה הנראית נכוחה יש סיפור שנסתר בה פנימה. רוצה לומר שמעבר לנוכח יש הרבה נסתר.

ובכן, מי זה הציור הזה? הציור הזה, כפי שהוא מופיע כאן על כריכת הספר ובתוך 'ספר האמן' הוא למעשה גלגול הנשמות של מה שהיה ועודנו 'פסל'. פסל אותו יצרתי לפני כשלושים שנה.

להלן צילומים של הפסל, ומאחר ופסל הוא אובייקט תלת מימדי, הבה נראה אותו מכמה נקודות מבט. רוצה כבר לומר כאן ולרמוז, שמה שאנחנו רואים בתמונה – ציור שעל הכריכה הוא צד אחד של מי שהיה הפסל, וזה הגלוי הנוכח. בבואי לספר שתמונה זו מקורה מפסל, הרי שיש בו גם נסתר. בצילומים אלה כאן נוכל לצפות גם ב "נסתר", כלומר במה שנושא עמו הציור בהיסטוריה הפרטית שלו.

עשר שנים לאחר מכן צבעתי את הפסל בלבן. והצבתי אותו על מרפסת ביתי. השמש משתעשעת בו, ואני עוקבת אחריהם, הפסל, השמש, הצל, האור, פגעי הזמן – עוקבת ומדי פעם שולפת מצלמה ומצלמת. רק הפסל ואנוכי יודעים את עברו שעתה הוא נסתר. פעם צבעו היה אחר. בהמשך נראה ונבין, איזה משמעות יצרה השמש ומשחקי הצל ביצירה זאת, ובהמשך גלגוליה.

כפי שניתן לראות, אני מצלמת את היצירות ומנציחה את השלבים השונים בחייהם. ועתה מבחינתי היצירה היא לא רק פסל, היא גם צילום, דימוי כפי שזה נקרא, ואת הצילומים עצמם אני מעבירה לעוד וריאציה מה שנקרא 'פוטו קופי' – במכונת צילום. וכך היצירה מקבלת שרשרת דורות, כאשר היא אובייקט תלת ממדי, היינו פסל, היא דימוי דו ממדי בשתי וריאציות של צילום. וכצילום היא הופכת להיות בעבורי עוד חומר לעבודה. אוסף הצילומים נשמר ומתויק בתיקיה מכובדת משלו, הוא יודע ואני יודעת – וכל זאת בלי לדעת שהזמן שלו יגיע.

עוד עשר שנים חולפות ומגיע זמנו של הספר 'והכנעני אז בארץ'. שם אני עוסקת בכנעניות. לא כאן המקום להרחיב ולדבר על הנושא הזה רק אציין שהפיסול שלי באותם זמנים מאד מתקשר לזרם הכנעני. וכך למעשה אני עוברת לכאורה לעסוק בעבודה זו כשהיא עברה סוג של "גלגול נשמות" ומפסל תלת ממדי הוא צילום דו ממדי, אבל העבודה בתוך ספר אמן הופכת להיות אותה יצירה בתוך אובייקט 'תלת ממדי' שכן היצירה עצמה היא הספר בכללותו.

גם לא המקום להרחיב כאן ולהסביר מהו 'ספר אמן' ומהם דרכי העבודה שלי בו ובהם. עם זאת חשוב היה לציין זאת משום שזה המסע שאותו היצירה הפרטית המדוברת כאן, נושאת עמה על גבה ומאחוריה וכפי שכבר נאמר זה חלק ממה שנסתר בה, ובנוכחות החזותית שלה.

זוהי אם כן הופכת להיות שעתן המבורכת של הצילומים אשר המתינו בתיקייה במשך עשור. עתה ברוח הספר, וברוח התאמתם לאופי הספר ההולך ונוצר, הם שייכים לנושא הספר כאמור ו'הכנעני אז בארץ' שזה שמו המקורי, וכיצירה ההולכת ונרקמת וקורמת אורה ועורה הסבתי את שמו ל 'והכנ-אני אז בארץ'.

בתוך דפי הספר שבהם אני עכשיו עושה כבתוך שלי אני מדביקה את הפסלים – צילומים ומציירת עליהם. והספר עם כל נכסיו המקוריים – הכתב, הטקסטים, הצילומים, הרישומים – הופכים להיות חלק מהיצירה. לעתים הם מבחינתי דף חלק ואני מתעלמת מהם, לעתים הם חלק ממה שנוצר עכשיו על דף הספר. וכך כל האובייקט הזה 'ספר אמן' הופך בעצמו להיות מקום שבו מתקיים דיאלוג בין הנוכח לנסתר. הציור החדש שעולה על דפי הספר הקיימים (עם כל נכסיהם) הוא הנוכח שמסתיר לעתים את הכתב שהיה שם מימים ימימה. לעתים הכתב קובע את הטון והוא הנוכח שמסתיר את הציור- צילום שמתארח בין דפיו. נוצר מאין מאבק בין הישן הקיים הנוכח, לבין החדש המחדש המנכיח. ואינך יודע לעתים מה באמת נוכח שם ומה נסתר. וביחד הקצוות האלה של נסתר נוכח מייצרים שלמות חדשה ואחרת. את הכתוב איני מתאמצת להסתיר, הוא שם, הוא עובדה קיימת. הוא מתווסף, מתערבב, נעלם, מתגלה, משתלב.

בן־חיים מתוך עשרות ציורים מצביע ובוחר את היצירה הזאת.

עתה משהיא ניצבת על כריכת הספר, נראה כאילו נועדה לו מלכתחילה, אולי נוצרה בעבורו. ואכן אלה הם דרכיה של יצירה בכלל.

אנחנו יודעים לומר שטקסטים משוחחים ביניהם כל הזמן, בשפה המקצועית קוראים לזה אינטרטקסטואליות. חוקר התרבות ההוגה והפילוסוף ג'נטי אומר שכל הטקסטים בעולם התרבות משוחחים זה עם זה. וזה קורה בין אם אנחנו גילינו זאת, בין הצבענו על כך, בין אם ידענו ובין אם לא. כך מטעים ג'נטי וחוקרי תרבות אחרים. השיח, רחש בחש טקסטואלי – קיים תמיד.

פרשני תרבות, אשר עוסקים בקריאה פרשנית מזהים זאת, או מצביעים על כך, ובדרך זו דולים את המידע המרתק הזה ונותנים לו תוקף. ובהקשר זה, ובהקשר למה שנאמר, אני מצביעה ואומרת זהו אחד הצדדים של הנוכח הנסתר- כפי שראינו עד כה. בהמשך נחשוף עוד כמה נסתרים שחבויים בנגלה שלפנינו. כלומר נהפוך את הסמוי לגלוי, ולו באופן זמני.

כשאנו אומרים 'נוכח בי נסתר' ניתן לשמוע זאת כמה שנאמר שהנסתרות היא הדבר החזק שקיים בי. נוכח בי בתוכי. ייתכן שאצל הסופר, ייתכן שאצל היצירה, וייתכן שאצל הקורא. באותו זמן נוכח בי נסתר מדבר על דואליות שבו הנוכח הגלוי הוא הסמוי, ואילו הסמוי קיים נוכח ואולי בכלל לא נסתר. זאת במידה ונדע איך לראות, איך להסתכל.

השיח אותו תיארתי קודם לכן בין הטקסט לציור, ואשר צויין שהוא הקיים והמבעבע במסדרונות האפלים של עולם הטקסטים, יש שיאמרו מתקיים בתהומות הנשייה. אך גם לטקסטים אלה בין אם אלה טקסטים מילוליים, ובין אלה טקסטים חזותיים ומילוליים, כשזה מהדהד לזה, להם יש תת מודע קולקטיבי – כפי שמציינת ד"ר אסתר אזולאי במחקריה. השיח הזה כבר היה שם, וחכה עד הסרת הלוט. וגם הלוט שהוסר לכאורה בידי בן חיים, בכך שהוא חיבר ביניהם פיזית, עדין לא חושף את הנסתר הגלוי, והנה בעוד הוא נוכח רב בו הנסתר.

יתרה מזאת, משהוציא בן חיים את הציור הזה מהקשרו – מהספר בו הוא נטמן ונטמע – התגלו לי עצמי דברים חדשים, קודם לכן לא הבחנתי בהם. רוצה לומר הם שם, הם היו שם תמיד, עיני לא לכדה אותם. ללמדנו שזה היה נוכח ובו בזמן נסתר. מן הראוי לציין ולומר, שכאשר יוצר מסיים יצירה ונפרד ממנה, הוא הופך להיות צופה ככל צופה אחר. כאשר חזרתי אל היצירה כשאנחנו שתינו כבר ישויות נפרדות, ראיתי אותה בעיניים נוספות, עיניים שעדיין לא היו עמדי כאשר היינו בעת ההתהוות כגוף אחד. עתה נגלו דברים חדשים, שאני היא זאת שטמנתי שם, אף כי לא ידעתי. נציין, כפי שסוברים חוקרים שבעת היצירה ישנה ידיעה אשר יודעת את עצמה והיא מעבר לידיעה המודעת של היוצר עצמו.

אחת המשימות החשובות כשאני עובדת בתוך ספר, שיש בו ממן הקיים, ויש בו כתב ויש לו עיצוב משלו, זה הדיאלוג עם הקיים, עם הנוכח, עם העובדות הקיימות. בשבילי הדף בספר הוא תמיד בשני תפקידים. אני גם מתייחסת אליו כאל דף ריק, שכן אני הרי מציירת ועובדת עליו כאילו אין כלום, ומצד שני אני יודעת שיש שם דברים. הכתב, מלבד העובדה שהוא כתב שנושא עמו תוכן, הוא גם צורה. שהרי כתב הוא קו, כתב הוא צורה.

וכך מתהווה לו הפסל- צילם – ציור בתוך הדף בספר. מתמקם. קצת דוחק את הקיים, קצת משאיר לו עדות ונוכחות, קצת אטום, קצת שקוף, קצת מתמזג וקצת בולט. והנה שוב, כמו שאמרתי כבר בפעולה הזאת, בעצם הפעולה יש לנו את התופעה של נוכח נסתר. מה נוכח, מה נסתר, מה נמחק ומה נשאר ונשמר, מה בולט ומה מטושטש, מה מקדימה ומה מאחור.

הבה נתבונן בדמות שעל כריכת הספר. אנחנו רואים דמות, חזית של פנים – דימוי של פנים. לכאורה יש שם סמנים של עיניים, אף ופה. אך בתוך הפנים החזיתיות האלה, מבצבצת דמות נוספת במצב של פרופיל. והנה אנחנו מזהים דמות בתוך דמות. זאת מביטה לפנים – חזיתית. ובתוכה דמות נוספת נסתרת, נוכחת, אשר מביטה בפרופיל מהצד אל הצד. פנים בתוך פנים. והרי בעברית ממילא זה קיים, שהרי המילה פנים מכילה בתוכה גם את המילה פנים (תוך) ובו בזמן גם את המילה צדדים (פן). כלומר, אנו רואים בציור עצמו נסתר ונוכח בו זמנית יחד כאשר אינך יודע מי הוא הנסתר ומהי הוא הנוכח. כאשר אינך יודע עם המבט הוא חזיתי, או צדדי, או זה גם זה.

זה המקום להזכיר את פיקאסו שהוא האמן הראשון שיצר כך, ומצא בתוך חזית הפנים את הפרופיל. אודה שלא חשבתי עליו ועל עבודותיו במודע כשציירתי זאת, מאידך איני יכולה להישבע ולומר שהוא לא מצוי בתודעתי מאז שנחשפתי לעבודותיו, וייתכן שמשם זה פעל, והתכתב, ושוב על כך אומר הנה לנו עוד נוכח נסתר. אמרנו, טקסטים מתכתבים בתרבות, זה עם זה, זה על זה. זה מהדהד לזה, וזה קורה בין אם נתכוון נדע על כך ובין אם לא. אז גם פיקאסו השתחל לכאן, מתוך הזיכרון והדיאלוג הקולקטיבי וגם הוא נסתר מאוד נוכח.

עוד נאמר על העבודה, ראו את דימוי העיניים. שהרי אלה מסמנות מקום של עיניים, מרמזות על עיניים, מסמלות עיניים, אבל לא נראות כמו עין במציאות – ואין זה משנה. יחד עם זאת הם גם מסמנים ומסמלים חלונות. והרי אנו אומרים, לא אחת, על העיניים שהם החלונות לנפש. אז הנה לנו עוד אופציה שבה הנסתר, זה שחבוי בנפש, יכול להתגלות ולהיות נוכח, אפילו במרומז.

עד עכשיו דיברתי על הציור, על קורותיו, על מה שהוא מביא עמו אל המפגש שאקרא לו 'נוכח בי נסתר'.

רוצה לומר שבעת שהוא הגיע למפגש הטקסטואלי בו טקסט חזותי נפגש עם טקסט מילולי כאשר זה משלים את זה, הוא עצמו כבר נושא עמו היסטוריה ומטענים שבהם הנוכחות נסתרת, והנסתר נוכח – כפי שתיארתי עד כה.

אבל, אמרנו, ולא בכדי אני חוזרת על זה שוב, טקסטים מתכתבים זה עם זה, וכאן המקום לצטט את הפסוק הידוע האומר 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו (עמוס פרק ג' פסוק ד'). כלומר אין מקריות. כאשר שניים הולכים יחד, יש להם מן משותף.

בקראי את השירה של פנחס גרשון, אני מבחינה במצבים שונים בהם מה שנוכח בו נסתר, או מה שנוכח במציאות כל שהיא הנגלית לעיניו יש הרבה מן הנסתר, וגם להיפך, הוא הנוכח מביט במציאות כל שהיא ורואה בה, בו זמנית את הנסתר, את מה שמלפני השטח ומה שנמצא מתחתיו.

אשר הוא שואל בשיר 'לפני התרסקות' "האם אני יודע שאיני באמת לבד" – הוא מנהל שיח עם עצמו המודע והלא מודע, עם מציאות שיש בה נעדר נוכח 'חייכתי כשהחזיק אותי מישהו בלי ראש' – הוא בתמונה צילום ילדות, נראה שהוא לב מחייך, אך הוא מוחזק, והוא מחייך, ואותו אחד בלי ראש, כמובן נוכח נעדר, או הנעדר הנוכח. בשירת המקוננות המשורר הוא הילד, אשר גם כאשר הוא מביט בזקנות, הוא זה ששמוע את הרוח המדברת עם קולותיהם. הוא הילד הרואה את הזקנות אשר אולי אינן יודעות שהוא מתבונן בהן, ומשכך הריהו סוג של נסתר נוכח. וכך שיר אחר שיר, הילד שממהר לרדת מהאוטובוס ולהיצמד לאימו שלא הרגישה בחסרונו כמו שגם לא בנוכחותו "ירדתי בבהלה נצמדתי לשמלתה והיא לא הרגישה". כמעט שיר אחר שיר אנו חשים במשורר הנוכח בין צללי מראות, רגשות, מחוות, רואה וחש, אומר ולא אומר. אומר לעצמו, או כותב בשירתו, כמי שמסיר שכבות, מסיר קליפות כמו שהוא עצמו מציין "רק להסיר את מסך העולם שהוא עמלי רק לקלף את הקיר מולי" בשיר 'לקלף את הקיר'. ואין משפט שמתאר יותר את המציאות הזאת של נוכח בי נסתר כמו "אור היום עור לחושך שלי"

ניתן לראות בכל שיר את השיח החי הקיים הבוהה, או בוכה, היודע את הסמוי, והמסתיר את הגלוי. אסיים בעוד שיר שמבטא באופן כל כך ברור את אותה נוכחות נסתרת, רוצה לומר את הנוכחות החזקה של הנסתרות. השיר 'הצופה האילם" – "אם הייתה מצלמה יכול להיות שהייתי משוגע. עבורי זה בריא לדבר עם עצמי. עבורי זה בריא לקלל, לשיר, לרקוד בדרך לשומקום. כי בבית הקפה אני אלם – המחשבות יורדות מהראש וזולגות לעיניים".

וכך אני סוגרת את המעגל ואומרת שלא רק לציור עצמו יש היסטוריה וחזות המספרת על הנוכח שבו נסתר, על הגלוי הנושא עמו בגלוי משהו שמספר על הנסתר, על הנסתר שאני גיליתי וחשפתי ביודעים ושלא ביודעין, אלא שבעיקר בעיקר, משום הבחירה של ציור זה להיות בפתח ספר השירה הזה, הרי שגם והרבה מתוך מה שנאמר בו במילים מהדק ומנכיח את הנסתר הופך אותו לגלוי ושומר על חידתו בו בזמן.

הבאתי לכאן טעימה קלה מתוך השירה של גרשון, כדי להראות כיצד ציור אחד בכריכה יכול לדבר עם תוכן מילולי כאילו הלכו שניהם יחדיו כי נועדו.

ד"ר נורית צדרבוים

מתוך קטלוג התערוכה שהתקיימה במסגרת 'צוות' – אירגון גמלאי צה"ל – במרכז הבמה בגני תקווה

'צוות יוצר' – "כי רעות שכזאת לעולם…"

"אילו כל בני האדם היו נלחמים רק לפי השקפותיהם, לא הייתה מלחמה בעולם" ( לב טולסטוי)

"עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, ח) – רבות נאמר והתפרש בהקשר של פסוק אלמותי זה, אך הפשט הברור אומר שיש זמן לכל דבר. בעולם המהיר והתזזיתי שלנו הנטייה היא לערב בין הדברים, הכול קורה באותו זמן, מהיר וקצר, כמעט ללא הגדרת גבולות. שלמה המלך מתבונן בחיים ומזכיר לנו שיש לכל דבר רגעים כאלה ואחרים. יש תפקידים ומצבים תלויי זמן ומציאות כזאת, ואחר כך גם אחרת, יש טוב ורע. נוסיף ונאמר שהדבר הנכון הוא להכיר בכך.

לפנינו תערוכה רבת-משתתפים ורבת־חומרים, טכניקות, צורות עבודה, דרכי התבוננות ואופני ביטוי בחומר, בצורה, בתוכן ובמילה. התאגדה קבוצה ולצורך העניין אגדיר תת־קבוצה של יוצרים והוגים המהווים חלק מקבוצה גדולה יותר של גמלאי צה"ל, חברים בארגון 'צוות' – שם שכבר מדבר את עצמו.

קבוצת יוצרים אלו שכל אחד מהם פועל בה בנפרד בתוך עולמו היוצר, מציגה יחד אוסף יצירות המתגבשות לכדי תמונה אחת גדולה ומשמעותית. מלבד העובדה שבתערוכה זו ניתנת לכל אחד ואחת מהיוצרים והיוצרות במה להצגת יצירתו, נוצרת כאן במה החושפת פינה מסוימת, מעניינת וייחודית בתוך 'צוות'. תופעה תרבותית ואנושית בכלל, תופעה ארץ־ישראלית בפרט.

מדובר גוף המונה כשמונים יוצרים מכלל חברי 'צוות'), אשר פעילות יוצרת הפכה לעיקר עיסוקם משעה שפרשו מתפקידם הצבאי. התופעה, כפי שאני מגדירה זאת, הפכה להיות אחד המרכיבים המסקרנים ביותר בתערוכה. וככל שהתנהלות מסוימת מוגדרת כתופעה, הרי שהיא הופכת להיות מקור לחקר. במילים אחרות, התערוכה המוצגת המקבצת אליה יחדיו יצירות ויוצרים גמלאי צה"ל העוסקים בתחומי יצירה שונים, מעלה שאלות על אומנות, אדם, צבא ומלחמה – ומפנה זרקור אל עבר פניה השונות והמורכבות של המציאות.

הציטוט שהובא מתוך קהלת מבקש לומר שזוהי העת שבה כל אחד מהיוצרים מצא לעצמו את המקום האישי ודרכו הוא מביא לידי מימוש וביטוי יכולות נוספות ואחרות. באמצעות יכולות אלו ואהבת הדבר הם מבטאים רגש, מחשבה, דעה, התבוננות, חקר ועוד. תערוכה זו שעה שהיא מתארת פעילות יוצרת ענפה, מספקת חוויה תרבותית ומציגה פנים שונות ואחרות של משתתפיה, אפשר לומר עבודת צוות ב 'צוות', בו בזמן היא כאמור תופעה שיש לבחון בהקשרים של אומנות – אדם־לחימה־רגש־נפש.

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" נוטים לומר, ואולם המציאות מלמדת שדווקא קושי, צער, כאב ומצוקה מובילים ליצירה. הפעילות היצירתית עשויה להוות מגן, מחסה, פורקן, עידון. נאמר אפוא שלא נוכל לנתק בין הנפש והרגש לבין האומנות והיצירה. נהפוך הוא, היצירה היא המקום שהנפש נכספת אליו. העיסוק ביצירה מאפשר לעבד חוויות, לקשור קשר תוך־אישי בין האדם לעולמו הפנימי, להציע אפשרויות חדשות ולהתבונן פנימה והחוצה.

הוגים שונים מלמדים אותנו שיצירת אומנות נתפסת ככזו שאינה כפופה לאינטרסים ולמטרות חיצוניות לה; האי־תלות או ההשהיה הזאת מאפשרת לאומנות למלא תפקיד טיפולי־תרפויטי ביחס לסבלה של האנושות. האוטונומיה של יצירת האומנות מאפשרת לראות ביפי היצירה פעולה או תוצר, יסוד המשכך ומפייס במידת־מה את הסבל האנושי.

כאן אנו נחשפים לתופעה מרתקת: אנשי צבא שעסקו בכל הקשור לתחום הפיזי המלחמתי: לוחמה, חיי אדם, הגנה, ניהול, טכנולוגיה, נשק, שדה וקרב, כל מה שהיה ליבת עיסוקם שבו גם הגיעו להישגים, לתארים ולדרגות בתחומם – פונים כאן לעסוק בתחום שנתפס שונה לחלוטין מכל מה שעסקו בו קודם לכן. יש שעסקו בזה קודם לכן ופסקו למשך זמן, ויש שהמשיכו לעסוק בכך גם תוך כדי פעילותם הצבאית. כך או כך הדבר מעורר פליאה, עניין ושאלה. נציין שהשאלה לא עולה מתוך ספק ומתוך המחשבה שאולי אין זה לא ייתכן. השאלה באה מהמקום שבו מתעוררת הסקרנות לחשוף את העניין, לברר אותו, לרדת לעומקו. ממבט ראשון נראה כאן ניגוד, סתירה פנימית, אך בעיון מעמיק יותר נוכל לראות בכך גם סוג של השלמה. לא בכדי לימד אותנו הפסיכואנליטיקן קרל יונג שהשלמות מורכבת מהאופן שבו אדם מקבל, מכיר ומכיל את הניגודים שמתקיימים בו־עצמו.

המשפט האלמותי המזכיר לנו את הסכסוך הקבוע בין המוזות והתותחים הרועמים, עורר אותי לבדוק את הקשר בין אומנות ומלחמה, אם בכלל קיים כזה. תולדות האומנות חושפות לפנינו היסטוריה ארוכה של אומנות ופעילות יצירתית השזורות במלחמה.

בין אומנות ומלחמה – יש דברים בגו

לאורך ההיסטוריה שימשה האומנות אמצעי לבטא רגשות לאומניים או פטריוטיים, כמו גם צורך בהאדרת מלחמה וכיבושים צבאיים. בתקופות מלחמה הוזמנו אומנים ליצור יצירות התומכות במאמץ הצבאי כמו כרזות תעמולה, שירים פטריוטיים ואפילו אנדרטאות מלחמה. זאת ועוד: החיילים עצמם השתמשו בפעילות יצירתית כאמצעי להתמודדות עם טראומות המלחמה, החל בכתיבת שירה, עבור להלחנת מוזיקה וכלה בציור ופיסול. עם זאת, המלחמה הייתה גם כוח הרסני שפגע לעיתים קרובות בחפצים תרבותיים וביצירות אומנות. מלחמות חוללו הרס של יצירות אומנות אין־ספור, של מבנים היסטוריים ואתרי מורשת תרבותית – דבר שהוביל בהכרח לאובדן אוצרות תרבות שאין להם תחליף ולשיבוש ההמשכיות התרבותית.

חקר ההיסטוריה של האומנות חושף אומנים שיצרו בהשפעת מלחמות וצבאות ואומנים שהיו בעצמם לוחמים וחיילים והשתתפו בקרבות. השאלה כיצד כל זה השפיע על הפעילות האומנותית שלהם ועל רגשותיהם. אנו למדים שלמלחמה הייתה השפעה עמוקה על אומנים ויצירתם, על רגשותיהם ועל חייהם האישיים. חלק מהאומנים ניזונו מהטראומה והמצוקה הרגשית, נתנו לכך ביטוי ביצירתם, וייתכן שאף ראו בכך סוג של מזור. אומנים אחרים השתמשו במלחמה ככלי לבקר את החברה והמערכות הפוליטיות, כמו למשל תנועת הדאדא. תנועה זו קמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, וביקשה לערער על הצורות האמנותיות המסורתיות ולאתגר את ערכי התרבות שמשלו בכיפה באותה תקופה. אומני דאדא יצרו יצירות פרובוקטיביות הגובלות בסוג של 'אי־גיון' במכוון, ואלה משקפות את התפכחותם מעולם שנקרע במלחמה.

פבלו פיקאסו ביצירתו "גרניקה" (1937) מוחה נגד המלחמה בכל הזמנים. הציור נקרא על שם העיירה והוא תגובה להפצצה האכזרית של מטוסי קרב גרמניים ואיטלקיים שהרגו ופצעו מאות אזרחים. בציור צבעים מונוכרומטיים וצורות קוביסטיות המעניקים ליצירה תחושה של פיצול וכאוס. הדימוי המרכזי הוא סוס צורח, שהפך לסמל אייקוני לזוועות המלחמה. כמו כן אפשר לראות גם דימויים עוצמתיים ונוקבים נוספים, כמו אישה המחזיקה את ילדהּ המת ודמות מתפתלת בייסורים על הקרקע. יצירה זו נחשבת לאחת מיצירות האמנות האנטי־מלחמתיות החשובות במאה העשרים.  זהו גינוי עוצמתי של האלימות וההרס של מלחמה, תזכורת להשפעה ההרסנית שיש למלחמה על אזרחים.

ציור 1 – גרניקה של פיקאסו

המשורר וילפרד אוון (1917) מעלה בשירו Dulce et Decorum Est"" ( תרגום מלטינית 'מתוק וראוי הוא')  ביקורת נוקבת על האדרת המלחמה, ומתאר בצורה חיה זוועות מלחמה. פסלהּ של האומנית קתה קולביץ "ההורים המתאבלים" (1932) מתאר זוג מתאבל על אובדן בנם במלחמת העולם הראשונה. זהו כתב אישום רב־עוצמה נגד האלימות חסרת הטעם של המלחמה ועל השפעתה ההרסנית על משפחות. הסופר טים אובריאן בספרו "הדברים שהם נשאו" (1990) מעלה סיפורים קצרים של חיילים במהלך מלחמת וייטנאם. הוא מתאר את המחיר הנפשי והרגשי של המלחמה על חיילים ואזרחים כאחד.

ציור 2 – קטה קולביץ – ההורים המתאבלים

יש עבודות אומנות המתארות אירועי מלחמה. הצייר ז'אק לואי דוד בציור "נפוליאון חוצה את האלפים" (1801–1805), מתאר את נפוליאון בונפרטה מוביל את חייליו על פני הרי האלפים במהלך המערכה האיטלקית של מלחמות העצמאות הצרפתיות. הציור הוא חגיגה ליכולתו הצבאית והשאפתנות של נפוליאון. פרנסיסקו גויה בציורו "שלושה במאי 1808" (1814) מתאר את הוצאתם להורג של אזרחים ספרדים על ידי חיילים צרפתים במהלך מלחמת חצי האי. ציור זה הוא גינוי עוצמתי לאכזריות המלחמה וקריאה לצדק ולאנושיות.

אומנים אלו דיברו על המלחמה, זעקו אותה. אנו מוצאים אומנים רבים ששירתו כחיילים, פעלו ולחמו בשדה הקרב ולאחר מכן עסקו באומנות ואף עשו קריירה משמעותית בתחום זה. הצייר אוטו דיקס שירת בחיל הארטילריה במלחמת העולם הראשונה, התקדם בדרגות, קיבל עיטור את צלב הברזל והועלה לדרגת קצין. לאחר המלחמה השתנה סגנונו, עבודותיו קיבלו ממד פוליטי ובהן הוא מביע כעס. בתערוכה קבוצתית שנקראה "לא עוד מלחמה" מציג דיקס בסדרת תחריטים את האכזריות והכאוס של מלחמת העולם הראשונה. העבודות מתאפיינות באלימות הגרפית שלהן ובתיאור גלוי של מחירה הפיזי והרגשי של המלחמה.

ציור 4 – אוטו דיקס – הגוף שאחרי המלחמה

הסופר והפילולוג הבריטי ג'יר"ר. טולקין שירת במלחמת העולם הראשונה כקצין איתותים. חוויותיו בשוחות השפיעו על כתיבתו וניכרות בספריו "ההוביט" ו"שר הטבעות". הצייר הגרמני מקס בקמן שירת במלחמת העולם הראשונה, נפצע בקרב והשתחרר מהצבא, אך לחוויותיו במלחמה הייתה השפעה עמוקה על עבודתו. ציוריו מתארים את הזוועות והכאוס של המלחמה, ומשקפים את התפכחותו מהחברה ומהפוליטיקה. הסופר האמריקאי רון קוביץ' שירת במלחמת וייטנאם, נפצע והפך למשותק בגופו – הפך לפעיל אנטי־מלחמתי וכתב את "נולד בארבעה ביולי" – זיכרונות על קורותיו במלחמה ופעילותו נגדה.

האומן הגרמני ג'וסף בויס שירת כטייס קרב במהלך מלחמת העולם השנייה. הופל מעל חצי האי קרים ב־1944 ונפצע באורח קשה. לחוויותיו במהלך המלחמה הייתה השפעה עמוקה על האומנות שלו ועל אמונותיו הפוליטיות. הוא הפך לאומן מוביל דעה חשוב. בויס האמין כי יש בכוחה של האומנות לחולל שינוי חברתי ופוליטי, ועבודתו שילבה לעיתים קרובות אלמנטים של ביצוע, אקטיביזם ומעורבות קהילתית. 

אלה היו אומנים וסופרים פעילים, מוכרים וחשובים והטביעו חותמם בעולם התרבות.

עובדות אלו מדגימות את המורכבות של החוויה האנושית ואת הדרכים שבהן היבטים שונים בחייו של אדם עשויים להשפיע על עבודתו – לטוב ולרע. בעוד ששירות בצבא וחוויית הטראומה והאלימות של מלחמה עשויים להיראות בסתירה לשאיפה לקריירה יצירתית, אומנים רבים מצאו דרכים לשלב את חוויותיהם באומנות שלהם ולהשתמש בעבודותיהם כאמצעי לעיבוד החוויה, כדרך להתמודדות, ולפעמים להתבונן ממרחק לשפוט ולבקר.

בישראל רוויית המלחמות, כשהנוכחות הצבאית היא חלק מהמהות הישראלית והמדינה המתחדשת, רבים האומנים שעוסקים בנושאים אלה ביצירתם, כמו שגם רבים מהם שירתו בצבא, כפי שאנו נוכחים גם בתערוכה זו. הצייר והפסל צבי גולדשטיין מרבה להשתמש בדימויים צבאיים ובסמליות, ביצירתו מתייחס לחוויה של חיילים ולהשפעת המלחמה על יחידים וחברה. הצייר והפסל ציבי גבע משלב ביצירתו חפצים וחומרים שנמצאו, ועוסק בהשפעת המלחמה על הנוף ועל חיי הפרט. האומנית מיכל רובנר משתמשת בווידאו־ארט, פיסול ומיצב ומדברת על קונפליקט, עקירה וזיכרון. יצירתה 'גבול' ( 2008) הוא מיצב וידאו גדול הכולל מספר מסכים בהם נעים בהילוך איטי, אנשים במעבר גבול בין ישראל לשטחים הפלסטיניים. הווידאו מלווה בפסקול של רעש ומוזיקה מטרידה. רובנר מבקשת מאתנו לשקול את הדרכים שבהן גבולות וחלוקות מעצבים את חיינו וחוויותינו ואת המחיר שסכסוך ואלימות עשויים לגבות על יחידים וקהילות.

ציור 4 – צבי גולדשטיין

ציור 5 – ציבי גבע – מתוך הביאנלה בוונציה

האומן משה גרשוני שירת בצבא ולאחר מכן הפך לדמות בולטת בעולם האמנות הישראלי. עבודתו משקפת את חוויותיו כחייל ואת התנגדותו למלחמה ולמיליטריזם. הפסל יגאל תומרקין שירת בצבא, עבודתו מרבה להתייחס לנושאים הקשורים למלחמה, אלימות ותסיסה פוליטית וכפי שהוא אומר " המלחמה זורמת בדמי, נראה שלעולם לא אשתחרר ממנה". הפסל והצייר מנשה קדישמן שירת בצבא ועבודתו מרבה להתייחס לנושאים של טראומה, זיכרון ואובדן. אומנים אלה ששירתו בצבע משקפים את החוויה האישית שלהם ומבטאים את התנגדותם למלחמה ואלימות.

ציור 6 – יגאל תומרקין

ציור 7 – מנשה קדישמן – עקדת יצחק

הסופר עמוס עוז שירת בצבא ורבים מהרומנים שכתב כמו "שלום מושלם" ו"קופסה שחורה", עוסקים בנושאים של מלחמה וסכסוך, וחוקרים את השפעת האלימות על יחידים וחברה. המשורר יהודה עמיחי מרבה גם הוא להתייחס בשירתו למלחמה, קונפליקט, זהות, זיכרון והחוויה האנושית. הסופר ס' יזהר שירת בצבא ויצירתו "חירבת חזעה" נחשבת ליצירה מכוננת של הספרות הישראלית, ובה הוא עוסק במלחמה וסכסוך ובחוויות של חיילים ואזרחים שנקלעו לאלימות הסכסוך.

כל מה שתואר עד כה מצביע על קיומו של קשר כזה או אחר בין אומנות־צבא־מלחמה־חייל אומן או אומן חייל. ללמדנו שגם התערוכה שבה אנחנו צופים היום היא חלק ממערך אנושי על־זמני. רוצה לומר, חלק מחיים על כל הווייתם בהתייחס לעובדה שיש עת כזו, ועת כזו, ולעיתים העיתים עצמן מעורבות ומשולבות אלה באלה בזמן אמת.

וכיתתו חרבותם למכחול ואזמל, עדשה ועט – כאן ועכשיו

מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית הכוללת מלחמות, אובדן, הישרדות ויצירה אפשר להסיק שגם התערוכה הנוכחית היא עוד נדבך חשוב לדברים שהוצגו למעלה. הרקע שהוצג בפרק הקודם יוצר קשר בין עולם האומנות, בין ההיסטוריה של האומנות, בין התופעה עצמה ובין מה שקורה כאן בתערוכה הנוכחית. עתה אני מציעה עוד כמה נקודות מבט, כאלה שינסו לבחון את התופעה ולנסות להבין מה עומד מאחוריה מבחינה אישית, נפשית, ערכית ותרבותית.

היום יודעים לומר שפעילות אומנותית יוצרת אינה מנותקת ממהלכים רגשיים. יתרה מזאת, עולמות הרגש והנפש, חלקים תת־הכרתיים, מניעים לא מודעים ורגשות מודחקים – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. אפשר אפוא לומר שייתכן שחלקים רגשיים אלה שקשורים לאונה הימנית של המוח ואשר אמונים על חלקים באדם הקשורים לחוויה רגשית, ספונטניות, דמיון, אינטואיציה, תת־מודע ועוד, נמצאו כפחות פעילים בזמן הפעילות הצבאית. אם כי אין לטעון שהם לא קיימים. מתוך התערוכה עולה, באופן מובהק אפילו כמו סוג של 'כתובת על הקיר', שהינה, הגיע מקומם של החלקים המודחקים הללו, הגיע זמנם, והם מקבלים את המקום המרכזי על בימת חייהם של אלה היוצרים, אותם אנו רואים כאן.

אפשר לראות את האומנות צורת טיפול לטראומות מודעות ולא מודעות, למתחים או לאתגרים אחרים המטרידים את מנוחת הנפש בעקבות החוויות השונות הכרוכות בפעילות צבאית. עיסוק ביצירה בכתיבה ובאומנות חזותית הוא דרך טיפולית לעיבוד והבעה של רגשות, במובן של  Art is Therapy, אריסטו כבר טען, עוד בטרם הייתה הכרה שלאומנות יש ערך מרפא.

נקודת מבט נוספת מצביעה על זמן אחר וחדש שהזדמן לחייהם – תופעת הפנאי. אנשים שמסרו את עיקר זמנם לתפקידים מוגדרים ומשמעותיים אשר לעיתים מנעו מהם לעסוק בדברים אישיים פנימיים, מצאו עתה את הזמן לכך. יונג יתאר זאת כמי שהיו עסוקים עם עצמם כלפי חוץ ועתה מצאו דרך וזמן לעסוק עם עצמם כלפי פנים.  כמו כן אפשר לראות בפעילות זו ערך רב בהקשר של היכרות עם יכולות נוספות שלא זכו להתממש, ובצד אלה תגמול והעלאת ערך הדימוי העצמי ותפיסת העצמי.

בהקשר החיצוני עיסוק זה נותן מענה לצורך בסיסי קיומי להרהר בחוויות החיים במבט ביקורתי או משלים. לאחר קריירה ארוכה בצבא אנשים נוטים להרהר בחוויותיהם כדי להבין את עצמם ואת חייהם. נוסף על כל מה שנאמר פעילות יוצרת עשויה להתבטא דרך עדשה ומשקפת – התבוננות על חוויות עבר, על מציאות בזמן הווה, לחקור זאת ולהשתמש גם בפעילות וגם בתוצר כסוג של שופר שלעיתים אומר את דברו באופן עקיף ומטפורי.

אם כן הגורמים לכך שאנשים שבחרו בשירות משמעותי וארוך בצבא על תפקידיהם השונים עשויים לפנות לאומנות לאחר פרישה הם מורכבים, מגוונים ומשתנים מאדם לאדם. ככלל נאמר שפעילות יוצרת היא דרך עוצמתית ומשמעותית להבעת רגשות, לחקור חוויות חיים ולמצוא סיפוק לאחר הפרישה. פעילות זו אינה מצביעה בהכרח על כך שזה עתה התגלה פן אחר באישיותם, אלא משקפת היבט שלא הובע בעבר. אנשים הם מורכבים ורבי־פנים, ומכאן שעשויים להיות תחומי עניין וכישרונות רבים ושונים שאי אפשק לממש ולתת להם מקום וביטוי בזמן עיסוק תובעני מסוים. עיסוק ביצירת אומנות חזותית, בכתיבה או כל עיסוק אומנותי אחר לאחר פרישה עשוי לסלול דרך לגילוי חלקים באישיות שלא באו לידי ביטוי קודם לכן. 

מן הראוי לציין שבתערוכה הנוכחית מציגים גברים ונשים, כמעט כולם גמלאי צה"ל, למעט כמה בנות זוג של גמלאים או אלמנות. אך העיסוק באומנות, תרומתו לתרבות בכלל, לקבוצה, לחברה ולפרט הוא נכון באשר הוא.

בתערוכה הנוכחית אנו פוגשים קשת רחבה של תחומי יצירה – ציור, פיסול, צילום, מלאכת מחשבת, כתיבה ספרותית, פרוזה עיון ושירה. ברמת התוכן החזותי נוכל למצוא יצירות בסגנונות שונים ובטכניקות שונות – מריאליזם למופשט, מציור רזה לציור חומרי. ציירים עוסקים בנוף, מושפעים מנופי הארץ – עצים, אנשים, מקומות. עוסקים באור, בצבע, בהשתקפויות. מצלמים בארץ ובעולם, משתמשים באפקטים שונים של צילום – משחקי אור. אחרים משחקים בחומר – נייר, ברזל, אבן, מתכת וצבע. מספרים סיפורים מהחיים על החיים. נראה שבאומנותם אינם עוסקים בעבר ובמה שהיה חלק משמעותי מחיי היום־יום שלהם בעבר, אלא עוסקים בהתבוננות, בתיעוד רשמים, בשילוב שבין הנראה למרגיש, מה שנקרא נוף פנימי ונוף חיצוני – ויוצרים. פעולת היצירה והתוצר הם לב ליבו של העניין. והם אלה, כמו שנאמר, התורמים לרוח היוצרת איתנות הנפש ורווחה נפשית ותחזוקת ה'עצמי'.

עוד אציין שבשונה מעבודות שהצגתי בפרק הקודם שבהם האומנים נתנו ביטוי לעברם כלוחמים או למלחמה בכלל והיה בהן סוד של התרסה, מחאה, זעקה, הרי שכאן בתערוכה אנשים בחרו לעסוק בחלק היפה, המהנה והאסתטי של החיים, כמו הניחו את עברם מאחוריהם. סוג של חזון אחרית הימים. הציורים עוסקים בנופים, באדם, בטיולים. כמו רוצים לומר החיים, על הטוב שבהם מנצחים.

חומרי העבודה של העוסקים בכתיבה הם המילה, גם כאן כמו בכל תהליך יצירתי, המילה הכתובה היא שמייצגת את רחשי הלב, הרהורי המוח, חיבוטי הנפש ותוצרי מחקר והתבוננות מעמיקים. מקצתם נותנים מחדש מקום לפינת הקול הילדי שעוד קיים בהם, עוסקים בספרי ילדים ומביאים לילדים את "כל מה שילדים אוהבים", כלשונו של אחד היוצרים. חלק גדול מהכותבים מתייחסים לאירועי העבר וספריהם מוקדשים לחברים שנפלו בקרב. יש שמדברים על תקופות היסטוריות כמו למשל אחרי מלחמת העולם הראשונה או השנייה, ומציגים ראייה ערכית ופילוסופית על החיים וסיפורים מאחורי הקלעים. יש שמציעים דרכים לחיים נוחים ובריאים יותר בכתיבתם. יש שפנו לעסוק בחקר תרבות והגות, אחרים גילו את הקול האומנותי, המשורר שבהם וכותבים שירה, יש שנותנים דרור לדמיון וקושרים סיפורים לתקופה, לזמן ולאדם תוך כדי הישרדות והתבגרות.

התופעה שאני מצביעה עליה, היינו תערוכה של 'צוות', או בשמה המסורתי 'צוות יוצר', אכן משקפת עבודת צוות. אם אלה אנשי צוות שיזמו זאת ופועלים בכל המרץ, הדיוק, ואהבת הדבר כדי לממש זאת, אם אלה חברי 'צוות' שנענו לקריאה ותרמו משהו מיצירתם. המפגש המצֻוות הזה של צוות יוצרים תחת מטרייה אחת, כתת־קבוצה בתוך ארגון 'צוות' – גמלאי צה"ל, יוצר נישה מיוחדת חשובה, עם קול ייחודי משלה. קול שצריך להישמע, או במקרה הזה להיות בבחינת 'רואים את הקולות' שהוא הקול הנראה והנכתב.

מפגש תרבותי זה מסתייע בזכות הפעילות המבורכת של אנשי 'צוות' על כל קשת התפקידים שהיו במיזם זה. הוא מאפשר מפגש תרבותי משמעותי נוסף בעל נופך ואמירה משל עצמו, הן ברמת הפנים של הגוף עצמו הן ברמת החוץ, כאשר האירוע נפתח לקבל הרחב, פותח את התודעה ומצביע על העשייה ועל מה שהגדרתי כתופעה. בדרך זו נחשף לפני הקהל הרחב פן נוסף ויפה של החברה הישראלית על גווניה ורבדיה השונים, המנוגדים לכאורה והמחוברים למעשה.

אפשר לומר שתערוכה זו נותנת מקום חשוב להכיר ולהבין את המשמעות של הפרט והכלל. מקומו של הפרט כיוצר בעל אמירה, עולם ומלואו בפני עצמו. והכלל – מקום לחבור יחד לשזור תערוכה אחת שלמה גדולה יותר מסך חלקיה ההופכת להיות אמירה שבה נוסף על הסיפור האישי של כל יוצר ויוצר נרקם ומתגבש סיפור אחד גדול.

מוזמנים לצפות בסרטון – וכתתו חרבותם למכחול

מוזמנים לצפות ולדפדפ בקטלוג – וכתתו חרבותם למכחול – צוות יוצר

להלן הסרטון ובו אוסף היצירות באמנות חזותית ובספרות – מתוך המוצג בתערוכה גופה

כל זאת ראיתי בעיניי – הקול האישי

שנים רבות אני מצויה בעולם האומנות כיוצרת, חוקרת, אוצרת וכיו"ב. דווקא השנה התגלגל לפתחי המיזם הזה לחבור ל'צוות' ולאצור תערוכה. צעדתי אל תוך הדבר בשני כובעים, כמו מהלכת בקו ישר בו בזמן על שני מסלולים. מצד אחד ברור לי שיש כאן יוצרים, אומנים, סופרים משוררים שהיו בעברם חיילים ומשרתי צבא ומדינה מתוך בחירה, ואני מבינה שזו למעשה 'מגה תערוכה'. זאת לא תערוכת נושא. ובכל זאת יש כאן עניין ואני תוהה לדעת כיצד מרימים מיזם כזה כאשר נקודת המוצא שלו והמטרות שלו שונות ממה שמקובל בעולם האומנות. מצד שני אני מייד מזהה תופעה, כפי שציינתי, מסמנת אותה ויוצאת לדרך.

ודווקא השנה. הינה אני שמדברת על תופעה ועל צבא. מוצאת עצמי סוגרת מעגל. הצבא והמלחמה הם חלק ממה שעיצב את דמותי בחמישים השנה האחרונות. אנו מצדיעים השנה חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. אני אלמנת מלחמת יום הכיפורים, שכלתי את בעלי יוסף צבי (בונדי) יעקבס ז"ל, שהיה סמ"פ במילואים בסיירת שריון גדוד 189, נפל בפאיד, יומיים לפני הפסקת האש. נותרתי ילדה – אם (ופתאום גם אב) לשני ילדים, בן ובת – ברק וחלי. נישאתי בשנית ונולדו לי ילדים נוספים. בניי שירתו בצבא, קצינים בשריון, בני הבכור, סא"ל ברק יעקבס המשיך את דרכו במודיעין עד לפני כשנתיים, בניו קצינים בצבא. והינה אני עצמי מגלמת במו חיי את השילוב הזה בין צבא־מדינה־מלחמה־אומנות.

ציור 8 – נורית צדרבוים – אישי צבי יעקבס ( בונדי) ( צוייר בשנת 1985 )

רצה הגורל וזימן לי לסמן חמישים שנות חיים המלווים בטראומת המלחמה, ועם זאת 'במותו ציווה לנו את החיים". והינה אני פוגשת שמונים אנשי צבא בדימוס, מכל קשת התפקידים, ואני זו שמובילה אותם להציג תערוכה, להציג את עצמם, לתת עוד מבט משמעותי על נפש האדם, להראות צדדים נוספים נפלאים ואחרים בעצמם, בקבוצה שהם שייכים אליה. כך אני ביני לביני מזכירה ומציינת חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, כמו שאמרתי סוגרת מעגל – לי, לילדיי, לכל המשפחה שנוצרה וגדלה ואולי לרוחו שבשמיים למעלה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות ל'צוות' שבחרו בי לתפקיד זה ולכל האומנים היקרים ששיתפו פעולה לכל אורך התהליך המורכב. אני מרשה לעצמי לומר, נראה שזה צריך היה לקרות (It meant to be).

בספר יואל (ב, ז) אומר הנביא כי "ְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם". על פי פרשנים המילה 'יעבטון' יחידאית וככזו אינה ברורה. חלק מפרשני המקרא מציעים שייתכן שהכוונה היא ל'יעוותו'. לענייננו כאן אני אומר שאפשר לאפיין את היוצרים בתערוכה זו לאלה שבזמן מסוים בחייהם פעלו כלוחמים וכאנשי צבא על כל גוני התפקידים ועם זאת בחרו לאחר מכן את דרכם, זו שתואמת לרוחם בזמן הנכון.

אסכם בדבריו של אלברט איינשטיין המתאימים ומובנים לכל מי שבחר לעסוק באומנות: "אחד המניעים התקפים ביותר הדוחפים את האדם אל האומנות ואל המדע הוא השאיפה להימלט מחיי היום־יום על גסותם המכאיבה ושיממון ריקנותם, להימלט מכבלי התאוות האישיות החולפות ומשתנות תמיד". על כך אומר שאשרי אלה שבחרו בדרך זו ואשרי הדרך הזאת המאפשרת.

ד"ר נורית צדרבוים

אוצרת

התערוכה 'כרוך וערוך' של דרורה וייצמן

ד"ר נורית צדרבוים

על התערוכה – ספרי יצירה[1]

אם תגיעו לירושלים למוזיאון לאמנות יהודית, אל תשכחו, או יותר נכון תזכרו להתייצב בתערוכה 'כרוך וערוך'. לא יחכה לכם שם 'שולחן ערוך' באף אחד מהמובנים שלו. גם לא יחכה לכם שם 'צפוּן כורך'.

כן תחכה לכם שם תערוכה חשובה, מיוחדת ויוצאת דופן. ומי שאחראיות עליה הן האומנית המעניינת והמוכשרת דרורה וייצמן והאוצרת המשובחת ליאורה לוי.

לאומנית, אני קוראת, ואולי מבחינתי זה כבר יהיה שמה השני 'אֵם הַסְּפָרִים'. אֵם כל הספרים, ואולי גם אֵם קוֹל הַסְּפָרִים.

וייצמן היא אומנית שמקשיבה לרחשי הדפים, החוטים, הכריכות, הכותרים והכותרות, המילים והאותיות בין מה שסמוי ומה שגלוי, בין מה שפרום ומה שדהוי, בין מה שקרוע ומה שצהב ועוד.

וייצמן היא לא הראשונה שבוחרת לעסוק בספרים כחומר וכתוכן. כחומר פיזי ליצירה, וכמי שמגיע לזירת היצירה עב כרס ותכנים. אמנים עוסקים בזה בקטגוריית 'חפץ מן המוכן' (readymade), בקטגוריית 'ספר אמן' או 'ספר אובייקט'. וייצמן היא היחידה שעושה זאת בדרך אחרת, ייחודית לה. בווריאציות של readymade שבהם הספר כחומר פיזי ורעיוני, בעל תוכן וצורה, גשמי ורוחני משתנה, משמש כחומר ליצירה הבאה לעתים משמר באופן מובהק את עברו, ולעתים רק מרמז על עברו.

וייצמן כציידת ספרים נשכחים וזרוקים צועדת במסע זה בדבקות מזה כמה עשורים. לאורך הזמן עבודותיה הוצגו בתערוכות שונות ובכל פעם מבצבצת עוד אמירה שמהדהדת אל קודמותיה מצד אחד מתקדמת אל עוד שיא מצד אחר והופכת להיות חלק משרשרת ארוכה של ספרים – שהם למעשה כבר לא ספרים.

רוצה לומר הם ספרים ותמיד יישארו כך, אבל הם כבר לא ספרים במובן המוכר והמקובל של ספר. של מה שהוא אמור להיות. של מה שהורגלו לראות בו, ולהשתמש בו. היוצרת מבקשת להראות לנו בדרכה הייחודית שספר הוא לא רק מה שאנו יודעים, או חשובים שיודעים. הייתי מעיזה לומר, שבדרכה החומלת והנועזת היא מראה גם לספר עצמו מה הוא יכול להיות עוד. וייצמן חוקרת את הפוטנציאל של הספר "עד דוק".

היוצרת משנה, מפרקת, מחברת בונה, מעצבת באין ספור של דרכים, כשהם למעשה כבר לא ספרים במובן שאנו רגילים לומר לראות ולדעת. ואף כי שינו פניהם והפכו להיות דבר אחר, הם נושאים עמם בכל מצב חדש ואחר גם את עברם וגם את תוכניהם.

וייצמן מכפילה ומאדירה את הספר. כך קורה שעל אף שהוא נלקח ממקום נשכח, על אף שנמצא בערימה שכוחת אל כזאת או אחרת, על אף שאולי סר חנו וסרו גם מילותיו, על אף שתוכנו אולי התיישן. וייצמן אוספת אותו אל המקום המוגן שלה, ובעת שהיא לכאורה "פוגעת בו", כלומר מפרקת, ממיינת, מוציאה דפים, חופרת בשכבות השונות של חומרי הכריכה, מפרידה כריכה מדפיה, על אף שנשמע שכאילו עוברת עליהם כליה, ניתן לראות זאת כירידה לצורך עליה. אכן, כורכת ועורכת. ובעוד שנראה שבעוד רגע קל היא מביאה עליו את מיתתו, אולי כורכת לו תכריכים, הרי שהיא מפרקת אותו לגורמיו, מתייחסת לכל פרט ,החל מחוט -דרך אות -דרך דף קרוע צהוב ובלוי -ועד כריכה ,כאל חפץ יקר ערך. בונה אותו מחדש, מעצבת, חופרת חוקרת, בדרכה – עורכת ובכך מאדירה אותו, מעניקה לו חיים חדשים. יש שנאמר חיים שכבר היו טמונים בו, חלק ממורשתו הפנימית, חלק מנסתר שתדיר נמצא בגלוי, הוא הידוע שאינו ידוע. עתה הוא כבר לא "רק" ספר, עתה הוא כבר גם ובעיקר יצירת אמנות.

ספרים זה סיפור. ברור.

אך בעבודתה של וייצמן הם הופכים להיות גם הסיפור של מה שהם היו. הרבה כבוד מעניקה וייצמן לספרים המתפרקים והמתפוררים. הם גם הסיפור של מה שהם הפכו להיות תחת ידיה ומוחה של היוצרת, וככאלה, כשהם מוצגים אחר כבוד והדר במוזיאון לאמנות יהודית הם גם הסיפור של כולנו.

אֵם הספרים – האומנית דרורה וייצמן מטפלת בספרים ומייצרת צורות שונות של ביטוי חזותי מילולי רעיוני חווייתי ורגשי "היא מפרקת את הקליפות והכיסויים ומפלטת עד דק את הכריכות לחלקי חלקים ובחוכמתה מצרפת אותם לכדי יצירות שמתכתבות עם מהות המקום: עם ירושלים, עם היכל שלמה כהיכל ליודאיקה ואמנות יהודית וישראלית" כותבת האוצרת לוי.

לטעמי זהו המפגש האולטימטיבי בין עַם הספר ואֵם הספרים.

בנימה אישית אספר שגם אני נמצאת במסע ארוך ובדיאלוג יוצר עם ספרים. לפני כשני עשורים ויותר התחלתי לאסוף ספרי אמנות, משוקי פשפשים למיניהם בארץ ובעולם. נוצרה לי ספריה של "ניצולים". גם בעבורי ספרים אלה משמשים כחומר ליצירה הבאה. אלא שבשונה מוויצמן, מאוד בשונה ממנה, הספרים הפכו להיות בעבורי כסוג של מצעים לעבודה, סוג של 'ספרי סקיצות', מחברות ליצירה. לא פירקתי את הספרים, אלא יצרתי בתוכם. עבדתי ועודני עובדת בתוך הספר. בעבורי הדף של הספר מתפקד בו זמנית כדף חלק אשר למעשה אינו חלק.  הוא מגיע עם תכניו המילוליים והחזותיים. בתוכו אני עובדת וכך נוצרים דיאלוגים בין מה שנותר, בין מה שבולט, בין מה שמוסתר, בין מה שנמחק וכך הלאה. אני מציינת זאת ראשית כדי להציג כאן בגילוי נאות את אהבתי הסובייקטיבית למסע הספר של האומנית. זה כמו להיות מעניין לעניין באותו עניין, אבל גם ממש לא. אני מציינת זאת כדי לתת מקום ולהסביר את נטיית הלב האישית שלי לעיסוק בספרים. אך אני מציינת זאת גם ובעיקר כדי להראות את השוני הגדול. את ההבדל הגדול. מכאן גם אוכל לאמר, שייתכן שמה שאני עושה בתוך הספרים ספריי, הוא כמעט סוג של מובן מאליו. מה שעושה וייצמן הוא יוצא דופן, ייחודי וחד פעמי.

וייצמן יוצרת אובייקטים, פריטים, "תכשיטי ספרים", חומות, מבנים, אמירות, שטחי קיר, ספריות, ובונה עולם חדש מתוך עולם מוכר. עולם המילים והכותרות תופס מקום בדיוק כמו דף, או כריכה, או חוטי הכריכה, או צבעי הכריכה. כל עבודה בזמן שהיא עומדת בפני עצמה כשלם היא גם חלק מתזמורת שלמה – פוליפוניה הרמונית של צורות ומילים.

בתהליכי הפירוק כל דבר משמש כ"סיבה למסיבה". לעיתים זו רק כותרת, לעתים זה אוסף כריכות שבעבר כרכו דפים, ועתה נכרכים אלה באלה, לעתים אלה שאריות חוטים. כל אלה מוצאים את דרכם להתאחד כצורה שמייצגת תוכן, כתוכן שבונה צורה.

על היצירות – הכתובת על הקיר

להלן כמה דוגמאות, מתוך אין סוף של יצירות כאשר לכל יצירה דברה שלה.

א.

---

וייצמן יוצרת מגדל. מגדל מספרים. הספרים הם הלבנים – הקוביות.  העבודה היא לא מגדל תלת ממדי, וגם הספרים לא מופיעים ככרך. המגדל הוא דימוי של מגדל[2], כלומר הוא מדבר ומדמה דבר מסוים ועושה זאת בדרך אחרת. זאת גישה יוצרת המראה לנו שאפשר להגיד דבר אחד מסוים בצורות רבות שונות ומגוונות. שאפשר להרחיב את התודעה ביחס לדברים מעבר לגבולות המוכרים והמוגדרים.

בתהליך של בחירה קפדנית נבחרים על ידה ספרים בצבע אחד, למשל אדום (מגדל אחר הספרים הם בלבן או שחור). נבחרות כותרות ומהם נבנה "המגדל". ייתכן שמגדל בבל נרמז כאן שהרי מדובר במילים- אותיות- שפה. ייתכן שמגדל פיזה נרמז כאן משום שאינו ישר. ומאחר ואלה הם ספרים שהוצאו מתפקידם המסורתי והמקובל ייתכן שיש כאן רמיזה למגדל קלפים, על כל המשתמע או מגדל "הפורח באוויר" שמשמעותו על פי מסכנת סנהדרין משל לעניין דמיוני, מקסם שווא. או כל מגדל אחר שיהדהד אל הצופה גם אם לא הייתה זו כוונת היוצר.

המגדל האדום, שאולי הוא גם אות אזהרה נושא כותרות שהחיבור ביניהם מייצר טקסט חדש.   

לבנה על לבנה מונחים 'המלחמה על ירושלים' של משה נתן, ומעליה לבנת ספר 'דברי ימי רומא'. אי אפשר שלא לחשוב על שער טיטוס שניצב ברומא ועליו עבודת תבליט של חורבן בית המקדש. תבליט המתאר את תהלוכת השלל והביזה מירושלים בחורף שנת 71 לספירה. באותו מגדל בקצה האחד נמצא הכותר 'ליבה של אם' ובקצה השני בין ירושלים ורומא 'אי הילדים'. לפנינו טקסט חזותי הנושא עמו בתוכו גם טקסט מילולי. כל לבנה מונחת בהקפדה ובכוונת תחילה. וויצמן מהלכת בעדנה על קו התפר שבין משחק ויצירה, משחקת בספרים כמו משחק קוביות. בונה, תופרת, מעצבת, מצרפת ומשחקת במלים בכפל משמעות.

על קו התפר הזה היא מניחה לעצמה בחרות רבה "לעשות שטויות בשיא הרצינות" או לחילופין "להתייחס ברצינות לשטויות" שהרי זה היינו הך. והרי זה כל העניין בעיסוק באמנות. והרי זה כוחה וזה תפקידה.

ב.

---

מגדל ספרים אחר מנהל שיח פעיל עם שדה האמנות. כותרים – שדרות של ספרים נושאי כותרות שעניינן אמנות. כלומר, היוצרת מדברת עם אומנות באומנות על אמנות. בשתי שפות אנגלית ועברית מזכירה בנשימה אחת זרמים, אמנים, אמנות ועוד. בהקשר זה ניתן לומר שהאמנית שעוסקת בספרים, במילה, בשפה נותנת מקום ודגש לשפות האם שלה ולמורשתה האישית. העברית (יהודיות וישראליות) ושפת האמנות. אלה השפות בהן היא דוברת, והדיבור כאן הוא בעצם מעשה היצירה

 אוסף ספרים שתחום הכתיבה בהם עוסק באמנות – קורות ומחשבה נאספים למקבץ אחד. זו בחירה קטגוריאלית חזותית ורעיונית. היוצרת משתמשת בתוכן המילולי שעוסק ביצירה שעומדת בפני עצמה. זוהי יצירה ששאובה מתוך הדיבור עליה. גם כאן הדימוי הוא מגדל והאשליה היא שהספר בכבודו ובעצמו משמש כלבנה. אך השימוש הוא בשדרת הכריכה. עצם השימוש בכריכה מייצר את האשליה שמדובר כאן במגדל תלת ממדי.

כל שנותר מעברו המפואר של הספר הם אותיות הזהב הבוהקות. מאחר ואלה הן רצועות הלקוחות מתוך הכריכה, הייתי מכנה אותם גם כפיסות מידע. לסכום נאמר, פעם היו אלה ספרים עתירי מידע וידע בתחום האמנות, ועתה הם חזרו להיות יצירת אמנות בזכות עצמה (ובזכות היוצרת). ייתכן שעליהם כבר ייכתבו דברים בספרים אחרים.

ג.

העבודה שעליה נמצאת הכותרת 'תולדות ארץ ישראל' מרגשת במיוחד. אוסף של קרעים, קטע בחוטי הכריכה, קרעי דף ישן צהוב ומקומט כמו נלקח מילקוט גנזים, חלק מכריכה מספר אחר, מצע שעשוי מקרטון ועץ. יצירה שמהדהדת לתל ארכיאולוגי, שכברות, קרעים, אדמה חרוכה, אור זוהר (הכריכה בזהב והחוט השזור), כל אלה תולדות ארץ ישראל. רוצה לומר, שמה שאפשר לכתוב באין ספור מילים בספרים עבי כרס, ניתן לתאר במספר אובייקטים שנאספים בתבונה, נאגדים בעמל כפיים, ומספרים כמטאפורה חזותית את כל הסיפור. אובייקט שהוא 'תבנית נוף מולדתו'.

לטעמי זו יצירה יפה עד מאוד ברמה האסתטית, חכמה בעושר ובמורכבות שלה, כאשר חלקים מתפוררים מצהיבים וישנים – זניחים משהו מתחברים באופן מושלם לאותיות זהב. ומכאן והלאה כל פרשנות היא בידי המתבונן- קורא – צופה. יש בה הרבה מן המעט ומעט מן ההרבה. וברוח המינימליזם של היצירה עצמה – לא אכביר במילים גם אני, למרות שיש מהם למכביר.

ד.

וייצמן הופכת חומרים זניחים וקרועים כאלה שיצאו מכלל שימוש לחפץ יפה ומפואר, ובעיקר כזה שמצביע או מדבר על פאר – תרבות – נכסים. כדוגמת היצירה 'נכסי תרבות'. לצורך העניין נבחרת כריכה שנתלשת מספר שזה שמו, ואשר נכתב באותיות זהב. הבחירה באותיות זהב מצביעות על הקשר בין החומר הפיזי לבין התוכן הרעיוני. הכריכה עצמה נראית די שמורה והופכת להיות פורמט של תמונה שנמצאת במסגרת מוזהבת שמזכירה יצירות קלאסיות במוזיאונים מפוארים.

לטעמי זו עבודה חתרנית שיש בה ביקורת, קריצה ושנינות. האם חפץ מוזהב שכנראה מצוי בבתי עשירים מלכים ורוזנים הוא נכס תרבותי? במיוחד שכאן החומרים הם חיקוי, והשאלה, חפץ קרוע וישן. כל אלה יחד הופכים להיות משהו שמדבר על נכסי תרבות ובעת שהוא לכאורה נותן להם מקום ובמה הוא שואל האם אכן אלה נכסי תרבות? או מה הם נכסי תרבות? ואולי מהי בכלל תרבות? וזה רק מקצת מן השאלות שעולות מתוך החפץ הנוצץ הזה, שמדבר דרך אמנות טהורה על קיטש'.

זו יכולה להיות שאלה חתרנית צינית, ובו בזמן אמירה חזותית המפנה אותנו למקומות בהם שמורים נכסים תרבותיים גם אם הם מוצגים ברוב הדר ופאר. כן, בתערוכה זו עבודה זו כמו חברותיה הן אכן כבר יושבות בקטגוריה העונה על ההגדרה 'נכסי תרבות'. ומשעה שיצירה זו מוצגת כיצירת אמנות באכסנייה השמורה ליצירות אמנות, היא יכולה בהחלט להכריז על עצמה ככזאת. היא נכס תרבותי, ערכו זהב, גם אם הוא עשוי מחומרים לכאורה זניחים.

ה.

ספר המידות המקורי אשר בתחילה  נקרא היה 'ספר האלף בית' הוא ספר שנכתב על ידי רבי נחמן מברסלב. בספר אוסף מאמרים העוסקים במידות השונות, ומדבר על היבטים שונים בחיי האדם. רבי נחמן מברסלב טען שהספר הזה הוא ידידו הטוב והוא שעשה אותו יהודי. כריכת ספר המידות שהגיעה לידיה של וויצמן מרופטת וישנה, צפוי היה שספר זה ימצא את דרכו לגנזך, כפי שנהוג לעשות בכתבי קודש. וייצמן עושה את עבודת הקודש שלה – ניתן לומר 'אמנות באמונה שלמה'.

הכריכה בעלת הכותרת המשמעותית, והספר בעל ההיסטוריה החשובה וההקשרים לעבר ואפילו להווה שלנו מספרים סיפור שאותו מעצימה היוצרת. מבחינתה כל אלה על כל נכסיהם בנוסף לאופן שבו היא בונה אותם עוד ומחדש, זו אמירה חדשה שניזונה מהישנה, מוסיפה עליה מרחיבה, כמו גם חולקת, מתווכחת, ומחברת.

וייצמן משתמשת במילה 'מידות' על דרך הפשט והדרש. בוחרת ב'סרט מידה', בשעונים, בגלגל שיניים שעליהם מספרים ומדדים.

מידה יכולה להיות שעור של תכונה ותופעה הניתנת למדידה. מידה היא תכונה טיב ודרך התנהגות. בצמדי מילים אנו מוצאים צירופים כמו 'מידת הדין', 'מידת הרחמים' ועוד צירופים רבים. וויצמן "משחקת" עם השפה עם ריבוי המשמעות ונותנת לכך ביטוי באמצעות החומרים הפיזיים.

בתוך כך בעת שהיא מעצבת ובונה את האובייקט היא מנהלת דיאלוג צורני. אם המסגרת המקיפה את הכותרת היא עיגול, יהדהדו אליו גלגלי המידות המצורפים. סרט המידה המהדק. הספרות והשנתות באדום והמחוג האדום אשר מורה עליהם. והמדף שנבנה כדי להציב את האובייקט כסוג של מתקן. אין כאן מקריות, או שלחילופין יש כאן מקריות שרק בכוח החיפוש וההתמדה אפשר שתקרה על דרכך.

ו.

מבחינתה של היוצרת כל מה שקשור ושייך לספר גופו הוא שווה ערך. בין אם זו הכריכה הבולטת הצבעונית והיפה ובין אם אלה החוטים של שדרות הכריכה הפנימיים הבלתי נראים, אלה אשר מחזיקים את הספר ואת הכריכה. אני מדמה אותם לעצמות, לשלד של הספר כאשר הדפים, הכריכה והמילים הם העור והגידים. האוצרת לוי מתארת את תהליך העבודה של היוצרת באומרה 'מפלטת'. מילה זו מזכירה  פעולה של 'פילוט דגים' –  חיתוך והפרדת בשר הדג מעצמותיו.

נפגוש עבודות שמבוססות אך ורך על 'עצמות הספר', תחבושות הכריכה. אותם וויצמן מפרקת, חותכת, מחברת, מדביקה מחדש, משחררת חוטים. מעין מלאכת מחשבת כשהתוצאה היא סוג של חפץ חן, תכשיט, וגדילים שנראים כמעשה תחרה. זוהי יצירת אמנות אשר למעשה אינה תכשיט או חפץ חן, אלא דימוי של חפץ חן, המדבר על חפץ חן – תכשיט או מפה רקומה.

לאחרונה התגלו תליונים בני כ 8,200 שנה שנוצרו מעצמות חיות ובני אדם. הדבר התגלה ברוסיה באזור ימת אונגה. ווייצמן מייצרת תכשיט מעצמות הספר. לפנינו שאריות שפורקו מתוך ספר ישן אשר נראות כמו שכיות חמדה. 

ניתן להמשיך ולהציג עבודות רבות, להתעכב ו"ולקרוא" את היצירה גם כשהיא כבר לא ספר כתוב במובן המקובל.

ההמלצה החמה היא להגיע למוזיאון לאמנות יהודית ולצפות ביצירות בזמן אמת.

טקסטים משוחחים – טקסטים מסוככים

רולאן בארת מוצא מתוך האטימולוגיה של המילה 'טקסט' שהיא שאולה מהשפה הלטינית ופירושה אריג. רוצה לומר שטקסט הוא למעשה אריגה של אות באות, מילה במילה, משפט במשפט. תוכן מילולי שנוצר מתוך מחשבה שאורגת מילים שהנציג שלהם הוא הכתב, או הקול.

טקסט על פי בארת[3] ודרידה[4] הוא לא רק מה שהוא. הוא נושא עמו רבדים ועמקים שונים. הוא מגלה רק פן אחד שלו, זה הכתוב והנקרא על פניו. אך בו בזמן הוא פוטנציאל לעוד טקסטים רבים ואחרים שיכולים לצמוח מאותם מילים ומשפטים שקיימים בו.

בארת מדגים זאת כשהוא משווה טקסט (אמרנו אריג) לאריגת שתי וערב. ומסביר. כאשר אנו פורמים את האריג לחוטי השתי וערב שלו קיבלנו את 'רכיביו' את הפרטים שמהם נוצר. לו נארוג אותם עצמם מחדש אך בסדר אחר, נקבל מאותם חומרים בדיוק תצורה של אריג חדש ואחר. רוצה לומר שהאריג החדש כבר היה שם, אלא שהיה טמון בתוך התצורה הקודמת. זהו תהליך אינסופי. ממנו מבקשים חוקרים אלה ללמד וללמוד על תהליכים של פירוק והרכבה.

בביקורת הספרות אנו מכנים זאת במונחים דה – קונסטרוקציה. זוהי שיטה פילוסופית וספרותית פוסט סטרוקטורליסטית אותה ניסח הפילוסוף היהודי צרפתי ז'אק דרידה. הרעיון הוא פירוק הטקסט והבנייתו מחדש כחלק מקריאה ביקורתית. זוהי מתודה החותרת תחת משמעות הטקסט עצמו, כדי לפורר כל משמעות יציבה בקרבו.

דרידה מסביר שטקסט דה – קונסטרוקטיבי הוא סוג של טקסט 'טפילי' שחי בתוך טקסט יחיד אחר, ואינו יכול להתקיים בלעדיו. ברברה ג'ונסון טוענת שדקונסטרוקציה קרובה יותר למשמעות המילה 'ניתוח' שמשמעותה האטימולוגית[5] היא לפרק – to de construct. אנו לא נכנס כאן לדקויות ולעמקי הרעיון הדרידיאני. אך נאמר שגם ביצירות המוצגות כאן מתקיימים תהליכים של פירוק – הרכבה – הבנייה ויצירת משמעויות חדשות מתוך מציאות נתונה קיימת.

אני מגדירה יצירת אמנות כ'טקסט חזותי'[6].

בתערוכה הנוכחית הספרים על כל נכסיהם הופכים מטקסט מילולי גרידא  להיות לטקסט חזותי ובכפל משמעות. המילה היא חומר וגם צורה, הספר הפיזי הוא חומר וצורה, החומרים שמרכיבים אותם הם חומר. וככל שהוא חומר פיזי הוא חומר תוכני מילולי רעיוני.

וייצמן מפרקת את הטקסט המילולי חזותי והופכת אותו להיות טקסט חזותי מילולי. שהרי קודם לכן הספר כצורה וחומר הוא למעשה מיכל ואכסניה לתכנים כתובים. צורתו, צבעו, חומריו ומראהו כל אלה נועדו כדי לשרת תוכן מילולי ורעיוני. וייצמן הופכת את היוצרות. היצירה האמנותית, החומרית, החזותית, הפיזית היא הדבר, ובתוכה מצויים גם מילים ואותיות.  שם היה לנו תוכן נקרא, כלומר יש לקרוא אותו ולהבין את תוכנו דרך מילים. כאן יש לנו תוכן נראה שמתוכו ניתן ואפשר וצריך להבין את הנקרא. הפירוק שאותו מבצעת וייצמן דווקא על ספרים הוא סוג של ראייה חתרנית שמגיעה ממקום אוהב מפויס ומכבד. שהרי זה הספר שיכול היה להיעלם. להישרף, להיכחד, להיגנז או להיקרע ולהישכח. הסטודיו של וייצמן הופך להיות בית מחסה לספרים האבודים. באופן ציני נוכל אולי גם לומר בית מטבחיים, שהרי שם במקום בו היא עובדת היא עושה בספר המוגמר כבתוך שלה. כאמור, מפרקת, מפלטת, מפוררת, חותכת, מפרידה. אבל ניתן לראות זאת ולקרוא זאת כסוג של ירידה לצורך עלייה. סוג של הטהרות והתנקות לקראת השלב הבא שבו היא מעניקה לו חיים אחרים, חדשים, ומאפשרת לאמירות שטמונות בו להישמר בדרך אחרת, להשתנות, להתחדש ולהתחזק.

גם כאשר אלה כבר אובייקטים אחרים, כבודו של הספר נשאר שם מונח משום שהיוצרת לא מעלימה את עברו. אומר שלהיפך. מאדירה ומעצימה אותו. והראייה. אחרי דרך ארוכה הספרים כפי שהם, ומה שהם הפכו להיות מוצגים אחר כבוד באכסנייה המכובדת ביותר במוזיאון. ואין תמה שיהא זה מוזיאון לאמנות יהודית, שהרי היהודים הם עם הספר ווייצמן כאמור אליבא דעתי היא אֵם הספרים – הללויה.

---

[1] משפט זה נלקח בהשאלה. ספר יצירה הוא חיבור עברי עתיק שנודעת לו משמעות רבה בעולם המיסטיקה והקבלה. הספר זכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות

[2] בדומה לרעיון של מגריט אשר מצייר מקטרת וכותב בתוך היצירה 'זאת לא מקטרת'. רוצה לומר זה דימוי של מקטרת.

3] רולאן בארת – הנאת הטקסט

[4] בית המרקחת של אפלטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002[1].

5] אטימולוגיה היא ענף בבלשנות שחוקר את מקורות המילים, תולדותיהן והתפתחותן. בעברית גיזרון.

[6] בתוך עבודת הדוקטור – צדרבוים 2009

---

---

---

על התערוכה 'בשני קולות' – עבודותיה של רותי סגל, בבית האומנים ע"ש שאגאל בחיפה – דצמבר 2022

ד"ר נורית צדרבוים

בית האומנים ע"ש שאגאל עדיין מתפקד שם בחיפה – תערוכות הולכות ובאות, אמנים הולכים ובאים וכך גם המבקרים. שם הצגתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי בשנת 1987, שם השתתפתי בפרויקטים שונים בתקופות שונות עם אנשים שונים. משם יצאנו והלכנו הלאה, לשם חזרנו לפעמים. בית עם הרבה היסטוריה.

ולמה אני אומרת את זה?

כבר איני חיפאית ובמקום הזה כבר לא ביקרתי זמן רב.

הייתה לי סיבה להגיע לשם –  לפתיחה של התערוכה המשותפת של רותי סגל וסאלאח אל קארא – 'בשני קולות'. הסיבה הראשונה הייתה הקשר שלי לרותי. הכרות רבת שנים שנמשכה על הגשר הזה של אמנות ויצירה. אני מכירה את רותי מתחילת דרכה כאומנית, רואה אותה לאורך השנים וזו הייתה מבחינתי סיבה מספקת להגיע למחוזות המוכרים לי, ולראות מה קרה? אם קרה? איך קרה? לפרגן לרותי ולראות מה שלום האמנות שלה. כמובן שגם עניין אותי הדיאלוג המתמשך בינה לבין אל קארא (ועל זה אכתוב בנפרד)

אז הגעתי אל "היערות" של רותי. וכמה שישמע קלישאתי לומר ש 'האדם הוא עץ השדה', כבר למדתי בחיי המתבגרים, שלקלישאות יש כוח ובמיוחד אם יודעים להניח אותם במקום הנכון. רותי היא האדם הזה, או אחד ה"אדמים" שעליהם זה נאמר. רותי היא אומנית עץ השדה. השדה הוא מקור ההשראה שלה, השדה הוא שדה הפעולה שלה, השדה הוא השורשיות שלה. שם היא צומחת ומשם מצמיחה (יצירות).

ומה ראיתי?

שהעצים של רותי הכו שורשים עמוק עמוק בתוך ההוויה האמנותית שלה.

ידעתי מה אני הולכת לראות, הרי אני מכירה את רותי ואת יצירתה. אודה ואומר שחשבתי לעצמי, מה כבר היא יכולה לחדש? הייתי סקרנית, זה כן, אבל ליד זה גם קצת ספקנית. כי 'מה היא כבר תחדש'?

שמחתי לגלות שהיא חידשה לי הרבה. מה חידשה?

כן, עדין אלה העצים שלה, ובכל זאת, כמו שאמרתי הם העמיקו שורש. במובן של אמנות זו השפה שלה העקבית שמתחדדת, שמתרחבת, שמתרעננת שיוצרת דיאלוג קסום בין מה שאתה יודע שאתה רואה – עצים, לבין מה שאתה לא ממש יודע. שהרי העצים הלכאורה פיגורטיביים של רותי הופכים להיות מהר מאד מחול צבעים -קווים- צורות- מתנועע – וכך אלה יושבים על קו התפר שבין הפיגורטיבי למופשט. רגע אלה עצים המשתרגים זה בזה ביער עבות קסום, אולי כזה מארץ האגדות, ורגע זוהי מערכת של צבעים -קווים -ותנועה הרוקדים יחד במחול שפת האמנות כעומדים להם בפני עצמם. רגע אלה הם קטעי עצים, נקודת מבט ורגע זה יער סבוך. והפרשנות שמתחילה אצל הציירת עצמה ממשיכה לעבוד גם בעיני המתבונן.

רותי והעצים – מתעצמים. רותי מעצימה את העצים, ואלה מעצימים אותה ואת יצירתה. זהו עצם העניין.

באופן עקבי ומודע זה הנושא שעליו היא עובדת, ובעצם נראה כאילו היא שואלת את עצמה, מה עוד אפשר לעשות מאותו דבר. זו הגדולה וזה הכוח של גוף העבודות האלה, היכולת שלהם לראות ולהראות שאפשר לראות דבר אחד ולתת לו פרשנות אינסופית. רוצה לומר שהנראה, הגלוי הוא רק רמז דק לשכבות המרובות הנסתרות שהוא נושא עמו.

כמו שכבר נאמר בפתיחה, שהייתה אגב מרשימה ורבת משתתפים, עבודותיה של רותי מבטאות רגש, סערה, מחול, ותנועה. העבודות שממלאות את חלל התצוגה מייצרות אווירה של צבע ותנועה של מי שביד אחת שולטת מכוונת מודעת ומקפידה, וביד האחרת משחררת מקפיצה מושכת ומרווחת.זהו סוג של דיאלוג שמתקיים בין האונה השמאלית של המוח לבין האונה הימנית – משחק בין השכל לרגש, בין המודע ללא מודע, בין הגבולות והיצר. בין מה שניתן לראות כנוף חיצוני שהוא מקור ההשראה שלה ובין נוף פנימי שהוא עולם הרגש – החוויה והדמיון של היוצרת.

כפי שאמרתי, אני מכירה את רותי ואת יצירתה. דומה שבכל מקום שאראה את יצירתה כבר אכיר ואזהה. ובכל זאת, בתערוכה הזאת הפעם, חשתי סוג של עוד קפיצת מדרגה. עוד עומק, עוד רוחב עוד משהו שמגבש את כלל עשייתה לאמירה מאוד נחרצת – בבחינת את מה שכולכם רואים, עצים, אני ( הציירת ) רואה קצת אחרת, או הרבה אחרת. ואת מה שהיא רואה היא מראה.

בד בבד, אני מדמה את הסטודיו של רותי כסוג של מעבדה שבו היא בודקת בכל יצירה מחדש, איך יראה העץ החדש אותו היא נוטעת על בד הציור. התחושה שלי היא שבכל פעם שרותי יוצאת למסע הציור היא הולכת אל הלא נודע, שנודע לה רק כאשר היא מחליטה שהציור הסתיים.

שמחתי להיות בחיפה, בבית שאגאל הישן המוכר והידוע, לפגוש חברים יוצרים ותיקים. שמחתי לגלות שאנשים בחיפה שמים פעמיהם אל אזורי התרבות – בית שאגאל, הוואדי, החג של החגים. צחקתי כשכולם התפלאו "שהואלתי בטובי להגיע מהמרכז".

ובתור חיפאית שפעם גרה ליד המון עצים, ועכשיו גרה ליד המון ים, שמחתי לפגוש את היערות של רותי על הקירות, ורציתי להגיד ש "מרוב עצים לא ייראה היער" ( זה הרי המשפט המוכר ) וחשבתי שכאן יהיה נכון לומר ש"מרוב עצים כן רואים תערוכה". ועוד אני רואה, יודעת, ומבינה שרותי לעולם לא שבעה ממראות העצים – מהאופן שבו היא רואה אותם – ואלה לא שבעים ממנה. כל ראייה חדשה המייצרת פרשנות חדשה פותחת צוהר לאפשרויות נוספות.

אהבתי את התערוכה, אני חושבת שגם האוצרות טובה, העיצוב טוב, הדיאלוג המעניין עם אל קארא שמביא צד אחר לגמרי ( אמרתי, עוד אכתוב על כך ). שמחתי להיות ולראות.

ועוד רציתי לומר שבעיני רותי היא לא 'חוטבת עצים' אלא 'כותבת עצים'. שהרי אמנות הציור כמוה כסוג של כתיבה בשפת האמנות.

דברים של ד"ר נורית צדרבוים

תוך ההשקה לספרו של המשורר יאיר בן- חיים 'מכרות הפחם" אשר התקיימה ב 2.12.22 בבית היוצר 'האנגר 22' בנמל תל – אביבי

מכרה פחם הוא מקום שיורדים אליו למטה מתחת לאדמה. זו מערכת תת קרקעית של מנהרות להוצאת מחצבים. אוסף המילים הנרדפות למילה מכרה הם בור, גומה, חור, חפירה, מנהרה, שוחה, ולא מניתי את כולן. בדיבור רגיל, כאשר לדבר מסויים יש שם, תפקידו לתאר משהו – מקום, תופעה, רגש ועוד.

יאיר לוקח אותנו למכרות הפחם שלו הוא מזמין אותנו לרדת לירכתי נפשו פנימה, מוביל אותנו כמו עם פנס במחשכי המכרה, כאשר כל אות היא נר או פנס, כל מילה מעצימה את האור, וכל האור הזה כדי לראות מקרוב את מה שנגלה לו בעודו חופר  בתוך החופש. בואו לקרוא ולראות כיצד כלשונו "כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי, מְעַצֵּב לִי נְשָׁמָה חֲדָשָׁה". יאיר מעצב לו נשמה חדשה תוך כדי כריה. עצם הכתיבה משמשת בו דחפור, היא חושפת ומגלה, מעצב לו נשמה חדשה, ולאחר מכן, כאן כפי שאנו רואים הוא מעצב גם את ספרו. ספר הנשמה.

בכל בוקר, דווקא כשהוא מתעורר אל האור, הוא יורד שוב אל חשכה אחרת, זו חשכה בה הוא מבקש למצוא נוחם – ואני אמרתי נו – חם. שהרי תפקיד הפחם לחמם.

נגעתי גם ברמז קל, בכמה מהתכנים המבצבצים מתוך הטקסטים המרתקים, אבל אין תפקידי כאן באירוע זה לעסוק בזאת. אני מבקשת לרדת גם כן למכרות הפחם, כלומר לרדת לחקרי הצירוף המיוחד הזה כאן בין צורה לתוכן, בין הנראה לנכתב, בין הסמוי לגלוי, בין החושך לאור, גם אני כמו יאיר שאומר בשירו 'להתקיים' רוצה "לַחֲזוֹת בְּלֶהָבוֹת סְדּוּרוֹת בִּמְעָרַת הַמִּכְרֶה". המערה במקרה הזה מבחינתי היא הספר, הלהבות הן המילים הבוהקות אלי.

ככל שהספר אישי, יאיר מעלה את החומרים אותם חצב מירכתי הנפש, אל האור חושף ומזמין. את הספר מעטרות קשתות , הקרביים של המנהרה, כמו הקרביים של הנפש, עם עלומות אור, פנסים, תאורה שנראית כמו שבבי זהב, והוא בשירו "מאושר בחלקי' אכן אומר "צוֹעֵד לְעֶבְרוֹ שֶׁל הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב מְאֻשָּׁר בַּחֶלְקִי".

רוצה לומר יאיר שיש אור בתוך החושך. התאורה הזאת שמונחת על הדפים נדמית בעיניי כסוג של הזמנה. לא זו בלבד שהספר נכתב והודפס ועכשיו מופץ, שזה בפני עצמו כבר הזמנה לבוא לקרוא ולהיכנס לעולמו, עתה הוא גם מאיר. צילום הקשתות מכניסות את הקורא הצופה אל המערה. אל נבכי נשמתו של יאיר. רוצה לומר, יאיר המשורר את נפשו, כורה אותה ממעמקי הנפש, קורא לך לבוא עכשיו אתו אל המסע, להיכנס, לצלול ולגלות שדווקא שם מתחת במקום החשוך הזה יש אפשרות למצוא הרבה אור. הקשתות מזמינות, מסקרנות, מפחידות משהו, בוהקות ומבליטות את העובדה שכדי למצוא את האור צריך לרדת אל החושך. צריך אומץ. ויאיר המשורר מזמין אותנו בכל דף מחדש, להיכנס. הוא כבר נכנס, העז, ועתה מזמין אתכם.

האור עליו הוא מדבר המופיע במילים מהדהד ומתכתב עם הבזקי המנורות שעל הקשתות ועם באותיות מאירות עיניים "מַרְאוֹת הַבְּרָכָה יעטפוך בְּאוֹר, קֶשֶׁת הַזְּמַן תִּזָּהֵר לְהַפְלִיא" אומר המשורר. קשת הזמן אומר המשורר, ומוסיף דימוי של המערות והקשתות. הקשת המילולית הופכת להיות קשת חזותית והופכת להיות רבת משמעות. והוא לא רק חולם, אומר ושר, הוא מראה זאת הלכה למעשה. כל אות לבנה על רקע שחור, כל מילה, וכל הבזק של מנורה. וכשם שהאותיות בוהקות, זוהרות, מנצנצות מתוך שחור הנייר כך גם המשורר עצמו אומר "בין הדקויות זרחתי בכל מאודי".

יאיר הוא אמן רב תחומי, בעבודתו כמשורר, עורך שירה, מוציא לאור ספרים וכתב עת, הפיק ומנהל את אתר חדרים, הוא מקפיד לשלב אמנות ועיצוב. הוא במהותו אוחז בעולם הצורה כשם שהוא אוחז בעולם המילה. אחראי על העיצוב הגרפי של המסדרון, כמוציא לאור וכעורך מסייע לסופרים לבחור עיצוב לספרם, הוא זה שמקפיד שהמסדרון יעסוק תמיד בשירה ואמנות, כמו שגם שולח ידו ביצירה הרבה פחות ממה שהיה רוצה.

הקשר ההדוק הזה מתקיים הפעם בספר זה כאשר הצורה – הדימוי – הצבע – המבנה הם חלק מהתוכן – ולפיכך קראתי לזה "וכרה זה אל זה ואמר'  כשאני מבקשת להצביע בו זמנית על האופן שבו הצורניות של הספר מתכתבת עם התוכן, מעצימה אותו ומאירה אותו. הכתיבה בכ' מזכירה לנו שיאיר כרה במחצבת הנפש שלו, קרא את הנכתב אליו מעמקי נפשו, קורא לכם לבוא ולהמשיך לסייר אתו במכרות הפחם, ואפשר במסע הקריאה והכרייה הזה, תצליחו גם אתם לכרות פחם בעולמכם שלכם.

כשאתם אוחזים בספר הזה אתם יורדים יחד עם המשורר אל מכרות הפחם. וזו ירידה לצורך עלייה.

ד"ר נורית צדרבוים

המאמר התפרסם בכתב העת 'המוסיף' – גיליון מס 1, 'גמישות' במדור 'קו המחשבה – נוריתארט

***********************************************************************************************

ברשימתי זו אבקש להציג וריאציות שונות, או פרשנות מגוונת למושג גמישות. אבקש להצביע על גמישות מחשבתית, על גמישות בתהליך, וכן על גמישות פיזית של החומר גופו.

בשנת 2012 הוזמנתי להציג בתערוכה קבוצתית בגלריה החברתית במרכז תל – אביב. התערוכה נקראה 'פרצופה של המדינה'. בחרתי מבין עבודותיי עבודה שקראתי לה 'אני, תבנית, נוף'. עבודה שהיא ציור שמן על דיקט. בחרתי חלק אחד מתוך טריפטיכון[1]. כלומר בחרתי לפרק עבודה שלמה ולהציג חלק ממנה. זו החלטה לא פשוטה, אך התאימה לי. מה גם שידעתי אל נכון שכל יחידה בטריפטיכון יכולה גם לעמוד בפני עצמה. כל יחידה בטריפטיכון היא 200X90.

כאשר ביקשתי להעביר את העבודה לתל-אביב (באותם ימים הסטודיו שלי היה בצפון), נוכחתי לדעת שהעבודה גדולה מדי, ולא נכנסת לרכבי. באותם רגעים קיבלתי החלטה נוספת. החלטתי שאני מסמנת קווים שונים בעבודה ומנסרת אותה לחלקים, לאחר שניסרתי אותה לחלקיה השונים חוררתי באמצעות מקדחה חורים מדודים מסביב לכל חלק ולאחר מכן חיברתי את כל החלקים מחדש באמצעות חבל צבעוני בעובי בינוני.

להלן סרטון המציג את תהליך החיתוך והחיבור שהוא היה מסע יצירתי מרתק ומתגמל בפני עצמו – טריפטיך – אשה , טוטם , כד – הזכרות

מה עשיתי? ומה קיבלתי? וכל זאת למה?

ברמה הטכנית גרמתי לכך שאפשר יהיה לקפל את העבודה וכך היא תוכל להיכנס לרכב.

אבל  כאן נכנסות השאלות החשובות שהם עיקר דיון זה. האם מוצדק "להרוס" עבודה ולו רק כדי שתכנס לרכב? האם לא חששתי להרוס עבודה שלמה, טובה וגמורה?

ההחלטה לחתוך את העבודה ולהשלימה מחדש אך בדרך אחרת אמנם נולדה בשל טריגר טכני שהתגלגל לפתחי, ומתוך הרצון שלי להשתתף בתערוכה. אך הטריגר הוא רק טריגר. מה שקרה כאן והוא הרבה יותר חשוב ועמוק, הוא כוחו של התהליך היצירתי, כוחה של ההברקה, הכוח של האומץ להיות גמיש. לי היה ברור מרגע שההחלטה צצה לי שהפעולה שאני עומדת לעשות רק תיטיב עם היצירה, היא תוסיף לה, היא תחזק אותה, היא תהפוך אותה למעניינת יותר. היה לי ברור שמה שהתחיל לכאורה כאילוץ היה בעצם מתנה. ברמה הנקודתית זה פעל על הסיטואציה המסוימת, העבודה – התערוכה – ההובלה – התוצאה הסופית. אבל אפשר לקרוא את כל זה כמטאפורה על החיים בכלל. לפעמים, והרבה פעמים קושי ותקלה הם הזדמנות, רק צריך לדעת לזהות אותם ולאפשר לתהליך היצירתי ולהתנהגות שיש בה ממן הגמישות לפעול.

וכפי שציינתי למעלה, לא היה זה רק פתרון טכני נקודתי. זה הפך להיות חלק מהאמירה האמנותית. ברמת האמירה – החלקים ש"נקרעו" נחתכו והרסו, תוקנו וחוברו להם יחדיו. לימים ראיתי בזה סמל גם להתרחשויות אוניברסליות של עם, אומה, ארץ, וגם ברמה האישית לחיים של אדם, ואולי גם שלי, בהם ניתן למצוא שברים – קרעים – ותיקונים.

בנוסף ברמת החומר, החלקים המנוסרים שנותרו כסוג של חתך, הוסיפו עוד רשת קווים, החיבורים שנוצרו באמצעות החבל יצרו גם הם עוד קווים, עוד צורות, ועוד מרקמים. החוטים שהשתלשלו הפכו להיות חלק מהעניין. עתה יכולתי לומר שהיצירה שלמה והושלמה. ושוב אציין, מה שנוצר ונולד כאילו מתוך אילוץ הפך להיות אירוע משמעותי שגרם לי לחזור לעבודה זו, לטפל בה, לשפר אותה ולהפוך אותה למעניינת יותר ולמסקרנת יותר.

כמובן שלצורך התערוכה המיועדת השתמשתי רק בחלק אחד מהטריפטיכון, אבל את הפעילות הזאת של חיתוך, וחיבור מחדש ביצעתי על כל החלקים. וכטריפטיכון על כל שלושת חלקיו עבודה זו הוצגה לאורך השנים בעוד מספר תערוכות קבוצתיות, ובכל פעם מצאתי עוד דרך להציג אותה.

 על פי ההגדרה, גמישות ברמה הפיזית זה הנוחות לכפיפה או למתיחה – ואכן הפכתי את היצירה הזאת נוחה לכפיפה לקיפול ולתנועה, היא יכולה להתכופף ולהתקפל ולחזור למצב הקודם טרם הכיפוף. גמישות ברמה ההתנהגותית זה היכולת להסתגל לתנאים שונים ולמצבים שונים. בתהליך אותו אני מציגה כאן, גם אני כיוצרת וגם היצירה הפגנו גמישות. הגמישות המחשבתית שלי שקראה את המצב, קלטה את ההזדמנות שנרמזה מהקושי, מצאה פתרונות יצירתיים, ונתנה ליצירה חיים חדשים, כוח באמירה מחוזקת, וריאציות בתצוגות השונות.

בתערוכה 'פרצופה של המדינה' הצגתי כאמור חלק אחד, שם גם הצגתי את שירי 'אני תבנית נוף' אשר נכתב בהשראת יצירה זו. שירי זה מופיע בספרי 'שאון של חול מתקתק בשקט', וניתן לשמוע אותי קוראת אותו בסרטון הנ"ל – 'אני תבנית נוף '.

המסע עם היצירה לא הסתיים, וקיבל מופע נוסף ומעצים בפרויקט אשר התקיים בסטודיו שלי ואשר נקרא 'צפופים לרווחה'. שם אני תולה את הטריפטיכון ובין חלקי העבודה רושמת על הקיר את כל מילות השיר 'אני תבנית נוף'.

התחלתי את הסיפור ממה שקרה בשנת 2012, ולא סיפרתי את ההיסטוריה האמיתית של אותה עבודה, שבכלל התחילה את דרכה בתערוכה 'כן לא שחור לבן' בשנת 1990 – והוצגה בבית האומנים בירושלים. לא ארחיב כאן בתיאור התהליכים שהיא עברה מעבודת שחור לבן מובהקת לעבודת צבע, לא ארחיב את הדיבור שהיא שרדה את מיצג הגריסה שלי, שבו גרסתי עבודות מתוך אותה תערוכה. רק אומר לצורך העניין כאן, שאם צריך דוגמא חיה ונושמת למושג הזה של גמישות, הרי שההיסטוריה של היצירה הזאת, או של היצירה הזאת ושלי, היא בהחלט עדות חיה לגמישות גם במובן המחשבתי, גם  כפעולה, וגם כחומר וכתוצר.

להלן צילומי קטעים ופרט מתוך העבודה השלמה

העבודה השלמה – מתוך התערוכה תערוכת היחיד 'כתב תפר' – במוזיאון עוקשי לאמנות עכשווית' – 2017

---