ד"ר נורית צדרבוים

קשרים יכולים להיות בין אנשים, בין חברות, בין דוממים, בין טקסטים ,בין אירועים ועוד. יש שהקשרים נוצרים מטבעם, יש שהם קיימים ואיש אינו יודע עליהם בבירור. יש שיוצרים אותם במיוחד, או באופן מלאכותי, יש שהם נפרמים ויש שהם מתהדקים. יש קשרים רעיוניים, יש קשרים פיזיים ועם כל אלה ואת כל אלה אפשר לומר ולראות ביצירות אמנות. שהרי אמנות היא מראה, מראה לנו את אשר אולי לא ראינו. מראה לנו את אשר אולי לא קיים ואף משמשת לנו מראה לראות עצמנו.

וכל זאת למה?

ברצוני לדבר על כמה עבודות שמוצגות בימים אלה בתערוכה "קשרים"[2].

הזמנה לתערוכה

'אבולוציה – יושבים על הגדר'  – דליה אילון סינקלר

'

העבודה שזכתה השנה במקום הראשון בפרס ראש העיר, היא עבודתה של האמנית דליה אילון סינקלר שנקראת "אבולוציה-יושבים על הגדר"

דליה אילון סינקלר – אבולוציה – יושבים על הגדר

מוטיב ה'עלים', מופיע בעבודותיה של דליה, בדרכים שונות, בווריאציות שונות ובאופני פרשנות מעניינים שאפילו חודרים לכתב היד הציורי האישי שלה. היא עוסקת בטבע, בהתבוננות בו ובשיח עמו. לא ארחיב על כך את הדיבור כאן, רק אומר שעבודתה בתערוכה זו היא סוג של המשך של משהו שהיא נוגעת בו. הפעם לקחה אותו למקום אחר, לעוד מקום.

אם בענייני 'קשר' ו'הקשר' עסקינן, הרי שכבר בעבודתה ניתן לראות בחוט המקשר בין יצירותיה שלה עצמה, כלומר מתקיים שיח יוצרת תוך אישי, וניתן להניח שמעורבים בו החלק המודע והלא מודע באישיותה.

מתוך העניין שלה בטבע, במה שחי בו ובמה שגם מתכלה בו, דליה החלה לתומה לייבש קליפות של בננות. בכוונתה היה להשתמש בקליפות היבשות למטרות שונות.

אבל נראה שלאוסף הקליפות המתייבשות של דליה הייתה תכנית אחרת לגמרי. הקליפות המתייבשות החלו לקבל צורות משלהם. התכווצו, התקפלו, התיישרו, השחירו. בתוך התהליך, דליה מזהה צורות. הצורות שנתקבלו נראו לה כבני אדם בתנועות שונות. תנועות ישיבה, ריצה, כיפוף, הליכה, הרמת ידיים, הורדת ידיים. או כפי שאומרת האמנית בלשונה, "זו עבודה אורגנית שמעצבת את עצמה, ובתהליך הייבוש יש מעט התערבות שלי". על כך אוסיף ואומר, ההתערבות של היוצרת היא עצם היכולת להבחין ולהבין. ההבנה שמשהו קורה כאן, שנוצרת אמירה, זו ההתערבות של היוצרת.

נראה היה שקליפות הבננה מייצרות דמויות רישומיות. הקליפה רושמת את עצמה לעצמה. דליה מתרשמת ורושמת לעצמה את הערותיה. עם הזמן היוצרת "קולטת" את השיח החרישי שמתנהל בינה לבין הקליפות. דמויות הולכות ונוצרות לה עם הזמן. והיא כבר מבינה שאלה יהיו הדמויות בתערוכה 'קשרים'.

בתהליך העיצוב נבחרת מסגרת סורגים לבנה ועליה הדמויות. האמנית מקשרת זאת בין השאר לביטוי "יושב על הגדר" ומשווה את זה לסוג של תקופת ביניים, תקופת הסגר והמגיפה שבה אנשים נאלצו  לנתק קשר. להיות מנותקים, סגורים, מצפים ומייחלים לקשרים אנושיים. הדמויות עצמן נקשרו למסגרת בגומיות שנלקחו מתוך המסכות (אביזר שמייצג את המגיפה).

אחד הדברים שמעניינים אותי בעיון ובמפגש עם יצירה חדשה הוא לחשוף ולגלות את השילוב בין הגלוי לסמוי, בין הרעיונות הברורים והנראים לעין ובין אלה שנמצאים כסוג של אניגמה בין הקפלים של הדברים הגלויים. יצירה טובה בעיניי היא זו שאוחזת בין צורותיה וחומריה את הפשט והדרש. זו שהחלקים הגלויים שבה, אשר נקראים 'פני השטח', אוחזים ומרמזים על הסמויים שהם 'עומק השטח'[1].

ביצירה זו אנו רואים דימויים שיכולים לסמל דמויות אדם בתנועות שונות, במחוות גופניות שונות, שחורות כמו צללים, כשכולם נמצאים יחד על סורג מתכת. כאילו מקפצים, כאילו מהלכים, כאילו כולם עסוקים יחד בפעילות צפופה משותפת. כולם יחד, ואם נרצה, גם כל אחד לחוד.

קשרים. עולם, אנשים, אנושות. נמצאים יחד בחלל אחד, הולכים או מרחפים, יושבים או עומדים, מעין שרשרת אנושית של מקבץ בני אדם. יתכן שיש ביניהם קשרים, ויתכן שלא (וכאשר עוסקים בנושא קשרים, אפשר לדבר גם על ניתוק ופירוד), יכול להיות שעוד יהיו ביניהם קשרים – אלה כבר תלויים בעיני המתבונן. המתבונן ביצירה, שהוא יוצר בפני עצמו, יכול לחשוב איזה קשרים יש כאן או אין. ניתן לומר ששיח אילם אך קולני מתקיים שם בין הדמויות, והקשרים שנוצרים ביניהם נולדים מתוך 'שפת הגוף' שלהם.

קשרים נוספים שאני מוצאת, אלה הם הקשרים הפיזיים האמיתיים שנוצרו בקליפה כאשר היא התקפלה, התכווצה, הסתלסלה, נפתחה. כלומר, כאשר דליה היוצרת עוסקת בקשרים, היא לא מסתפקת ברעיון שעולה מתוך ההתבוננות בדמויות המדמות דמויות אנושיות, אלא מנצלת גם את ההקשר החזותי. כלומר יש שם קשרים לא רק בהיבט הרעיוני, אלא גם בהיבט החזותי. אנו רואים קשרים לנגד עינינו. כך נוצר שילוב מעניין בין תוכן לצורה, בין חומר לאומר.

הקשרים וקשרים נוספים שמתקיימים ביצירה זו, הם הקשרים של היוצרת בינה לבין עצמה, בינה לבין יצירתה לאורך זמן. הנה כאן היא אוספת עלי שלכת ובונה מהם תערוכה שלמה (התערוכה שהתקיימה באוסטרליה לפני מספר שנים), הנה כאן היא אוספת ענפים ושאריות שעל שפת הים ויוצרת מהם, הנה שם (בתערוכה שאצרתי, ודליה השתתפה בה) מוטיב העלים מופיע כדגם שחוזר על עצמו. והנה כאן עכשיו העלים, הם עלי בננות. כל אלה מתקשרים לכל תהליך היצירה של דליה. אשר ממשיכה ללכת בנתיב האישי שלה, ויוצרת קשרים וקישורים.

בשיחה שהייתה לנו, היוצרת הוסיפה בקריצה את המושג 'בננות', שנקשר לילדותנו, כאשר הכינוי ל'בנות' היה בננות. אם כך, בין לבין, היוצרת מדברת גם על נשיות, גילנות, זמן, צמיחה והתכלות.

חלק בלתי נפרד מהיצירה הן דמויות הצללים שעל הקיר. שוב תהליך שהוא לכאורה מקרי, שהרי הדימויים הם שחורים, הקיר לבן והתאורה נוכחת. גם כאן המקריות היא חלקית. היוצרת בוחרת לעצב את העבודה ולתלות אותה במרחק מה מן הקיר, והצללים של הקיר הופכים להיות חלק מהיצירה.

הצללים מתכתבים עם המונח הפסיכולוגי יונגיאני 'הצל', אשר מצביע על חלקים פנימיים באישיותו של הפרט, אשר אותם הוא מסתיר לעתים, נאבק בהם. במסע חייו לגילוי עצמי וחקר העצמי הוא אמור לפגוש אותם. הצללים מתכתבים עם "משל המערה" של אפלטון ומרמזים עליו [2]– והרי לנו מערכת קשרים נוספת, אשר כאמור מרחיבה את משמעות היצירה ומעמיקה אותה.

תהליך ההתבוננות שלי ביצירה הוא תהליך של קריאה, הפנמה, עיון; ובתוך כך נוצרים ביני לביני הקשרים אסוציאטיביים המובילים אותי לזיהוי סוג נוסף של קשר, קשרים והקשרים שמתקיים בהקשר של עבודה זו.

אחד הנושאים בו אני עוסקת רבות במחקריי נוגע במה שנקרא 'אינטרטקסטואלית', שעניינו 'טקסטים משוחחים' בקונטקסט התרבותי. ההנחה הרווחת היא שבתוך עולם התרבות מתקיים, רוחש ורוגש שיח טקסטואלי. טקסטים משוחחים עם טקסטים, בזמנים שונים, מתחומים שונים, משל יוצרים שונים. הגישה היא שכל העולם התרבותי הוא טקסט אחד גדול ושלם, ובתוכו מתקיים שיח[3]. לא תמיד היוצרים עצמם מודעים לזה, אבל זה קיים. שיח טקסטואלי הוא המקום שבו עניין אחד נרמז ונדון בגלוי או בסמוי בטקסט והוא מהדהד ומתקשר לטקסט אחר. הדהוד של מילים, רעיונות, ציטוטים, רמזים, צורות ועוד. זיהוי החלקים הדומים בטקסטים שונים יוצר ביניהם שיח כאשר זה מדבר על זה, או זה מדבר אל זה. זיהוי השיח מרחיב את המשמעות של כל אחד מהטקסטים[4]

לעתים נוצרים מפגשים שבהם קורא – פרשן, או יוצר מזהה קשר בין טקסטים. זיהוי ההקשרים מייצר שיח פורה, ותורם להבנת כל אחד מהטקסים והרחבתו. במפגש שלי עם יצירתה של דליה זיהיתי שיח כזה. והנה עוד קשר והקשר. רוצה לומר, שהתערוכה 'קשרים' היא לא רק הקשרים שעליהם רצה היוצר לדבר, אלא שבתוכה עצמה בזמן אמת נטווים ונקשרים חיבורים נוספים.

ההקשר הנוסף עליו אני רוצה להצביע מגיע דווקא בהקשר לעבודה ישנה שלי[5]

כאשר ראיתי לראשונה את הדמויות השחורות המקפצות על הסורגים, הבנתי מיד שבעבורי אלה הם דימויים של בני אדם פועלים ופעילים במחוות גופניות. לא הייתי צריכה להרחיק לכת כדי להחליט שאלה מדמים צורות גופניות, שהרי אני עצמי רשמתי לא אחת דמויות בדיוק בצורה הזאת.

והנה מפגש טקסטואלי, עוד קשר והקשר.

בעבודותיי, מתוך תערוכת היחיד שלי 'כן, לא, שחור, לבן'[6] עולות וצצות דמויות בדומה לדמויות "הבננה", אלה שעלו מתוך קליפות הבננה המתייבשות בעבודתה של דליה. והרי לנו הקשר וקשר נוסף. וגם כאן הקשר הוא צורני ורעיוני כאחד.

נורית צדרבוים – מתוך התערוכה – 'כן , לא, שחור, לבן' ( 1990)
נורית צדרבוים – מתוך התערוכה – 'כן, לא, שחור, לבן' – 'טלית שכולה' ( 1990)
נורית צדרבוים – מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן'

הדמויות שנוצרו מכוח עצמם, מתוך תהליך הייבוש מקליפות הבננה, מופיעים כדימוי ציורי בעבודותיי משנות ה- 90, לאמור יש קשרים והקשרים ארכיטיפיים.

הקשרים אלה נמצאים גם בתוך התערוכה עצמה. ניתן לראות דמויות כגון אלה גם בעבודתה של אניטה ארבע

אניטה ארבע – מתוך התערוכה 'קשרים'

פלונטר – מירה שטרן

מירה שטרן ממשיכה לטוות חוטים, לרקום ולייצר קשרים. בין אם אלה קשרים פיזיים אותם היא יוצרת בחוט בתוך פעולת הרקימה, ובין אם זה קשר והקשר לסדרת עבודות, ולאופן בו היא עובדת לאחרונה.

מירה שטרן – פלונטר

פגשתי את עבודותיה של מירה במהלך השנה האחרונה בכ -4 תערוכות . מוטיב הבד הלבן, הריקמה, הרישום העדין שנרקם בחודה של מחט, מופיעים כעניין חוזר ביצירותיה, ובכך עוד בטרם עסקנו בתערוכה זו גופה, אנו מוצאים את הקשרים של מירה בינה לבין עצמה כיוצרת, בינה לבין עבודותיה העוברות כ'חוט השני' בתערוכות השונות.

לכאורה מירה רוקמת. בעיקר על מצעים לבנים (סדינים, צפיות, מגבות), בחוט שחור בתך עדין. זוהי עבודת רישום. היא רושמת דימוי, או אות, או כתב, והדימוי מתגלה כשהוא מופיע כקו עדין בחוט. המיוחד בדרך ביטוי זו שהיא מופיעה בכפל משמעות. זוהי פעולה שנקראת 'עיבוי' ( condensation). זהו רישום, אלא שהרישום מתבצע בחוט, וחוט כחוט הוא לא רק אמצעי לקשירה או תפירה או ריקמה, חוט מעצם טבעו, תפקידו לחבר, ולקשר. בין אם היא רושמת דמות, ובין אם מילים – כרשימה, המופע שלהם הוא בחוט על בד, כשהפעולה היא ריקמה, כמו שהיא גם התוצר הסופי.

בעת שמירה יוצרת את הדימוי שלה, היא קושרת, משחילה, דוקרת, ומתקדמת. הבחירה בפעילות עמלנית זו מהדהדת לעבודות נשים, לתרבויות, ומכאן ניתן ליצור הקשרים רעיוניים רבים, בהתאם לשרשרת האסוציאציות של המתבונן, או בהתייחס לעולם התרבותי האישי של הצופה.

היוצרת קושרת ומתקשרת ליצירותיה האחרות בהם היא עוסקת בשנים האחרונות, היא מתקשרת לעבודת נשים, היא קושרת בין אמנות לאומנות, בין שחור ללבן, בין חוט – שהוא חוט המחשבה, או חוט השני, או החוט המקשר.

קושרת את יצירתה לעיסוק נוסף שלה, כתיבת שירה. משתמשת במילות השיר שלה כסוג של דימוי. המילים, מופיעות כתוכן וכצורה, שכן מילה המורכבת מאותיות נושאת עליה את נכסיה התוכניים, הם הדימוי והאובייקט. או כפי שניסח זאת לאקאן "האות היא המשענת של המילה".

 רוצה לומר, מירה מרמזת על שירה, ועל שירתה, אבל מבקשת להוציא את השיר מהקונטקסט הרגיל שלו, של שיר כשיר, והופכת אותו להיות גם דימוי ואובייקט, בכך הוא הופך להיות בו זמנית גם מה שהוא עצמו במקור (שיר) וגם דימוי חזותי רקום תפור על מצע לבן, בד. כשהבד גם הוא לא סתם בד, אלא ציפית. השימוש בציפית מוליך לשרשרת אסוציאציות והקשרים. כלי מיטה, ואולי כלי מיטה של פעם, זכרונות של בית, משהו שעוטף, נוח, מגן. ומאחר והשפה האמנותית והיצירה האמנותית נתפסת כמטאפורה וכסמל, ניתן לשער שגם השימוש בציפית, ובמילה 'ציפית', מרמז על 'ציפיות' במובן של תקווה לבאות. או להתייחס לתפקיד של 'ציפית' לעטוף ולכסות. ובכך מרמזת מירה על תופעת הכיסוי והגילוי.

שם השיר הוא 'פלונטר' – פשוטו כמשמעו – קשר. אבל הרעיון הוא 'קשר סבוך'. משהו שצריך לפרום אותו. מירה רוקמת, אנחנו נצטרך לפרום. לפרום במובן של, להבין, לרדת לעומקו של רעיון.

העבודה תלויה בהיפוך והכתב מופיע בהיפוך כתב ראי.

היוצרת לא כותבת כאן שיר על מנת שייקרא, לו רצתה לכתוב שיר שיעמוד בקטגוריה של שיר, סביר להניח שהייתה רושמת אותו בספר, במחברת בעיתון. מירה מבקשת להפנות את תשומת לבנו אל השיר, ואל תוכנו. היא מרמזת עליו, מכוונת אליו, ומבקשת מהצופה לדעת לייצר את ההקשרים. בין אם אלה ההקשרים שאליו היא כיוונה מתוך עצמה, ובין אם אלה הקשרים שהצופה יוכל לייצר בעצמו מתוך עולם הידע, החוויה וההבנה של עצמו. הנוכחות של השיר, כשהוא בכתב ראי, מצביעה על כך שהוא גלוי וסתום בו זמנית. הוא קיים, יש לו נוכחות אך הוא בלתי קריא לכאורה. הצופה יוכל לקוראו במידה ויביא למקום מראה. ההנחה היא שכאשר הצופה יביא מראה, הוא יראה בה גם את עצמו, ובכך יהפוך להיות שותף וחלק מהאמירה של השיר, כשזה אכן יתגלה לו.

לכאורה עבודה תמימה, קטנה, לבנה, ועדינה. למעשה עבודה חתרנית וחשובה.

השיר כאמור נקרא 'פלונטר' – ללמדנו שישנם דברים לא פטורים. פלונטר צריך לפרום. קשר סבוך או קשר שלא קיים, שאי קיומו מייצר געגוע וכאב 'קשר – אין', כלשון הכתוב. שהוא גם קשר בין בני אדם, ובו זמנית הוא אינו – נעדר נוכח.

פְּלוֹנְטֶר / מירה שטרן

קֶשֶׁר עַיִן, קֶשֶׁר לֵב / קֶשֶׁר שֶׁגּוֹרֵם שִׂמְחָה אוֹ גּוֹרֵם לִכְאֵב/ קֶשֶׁר דָּם, קֶשֶׁר  חָם/ קֶשֶׁר מְהֻדָּק /  קֶשֶׁר מְפֹרָר עַד דַּק / קֶשֶׁר קַר וּמְנֻכָּר /  קֶשֶׁר – אַיִן.

השיר עצמו, כפי שהוא מופיע כאן, אכן מדבר על סוגים שונים של קשרים. ניתן לקרוא אותם מתוך היצירה ולפענח, וניתן לראותם בלבד. זו כוחה של יצירת אמנות, המאפשרת לצופה לזהות קשרים, לפענח, להתיר "פלונטרים", ולהמציא קשרים חדשים.

וברוח 'טקסטים משוחחים', כשם שעבודתה של סינקלר שלחה אותנו בין השאר ל 'משל המערה', יצירה זו שולחת אותנו לספרו של פסקאל ליינה 'רוקמת התחרה'[7]

הצבעתי למעלה על התופעה התרבותית בה 'טקסטים משוחחים' ביניהם. וכפי שציינתי התופעה קיימת תדיר. יש שהקוראים – מבקרים – חוקרים – צופים-  מזהים את השיח ואת ההקשרים, ויש שאינם. הצבעתי על קשר סמוי, על זמני, בינתחומי, בין – יוצרי, שנחשף בין יצירותיי, עבודתה של דליה, כמו גם עבודתה של אניטה.

בהקשר הנוכחי, ביצירתה של מירה אני רוצה להצביע על שיח טקסטואלי אחר, נוסף אשר  מתקיים בו זמנית .

גם בהקשר זה אזכיר יצירה שלי, זו המוצגת בתערוכה הנוכחית –  'ספר אובייקט' – דיוקן נרקם (2017). מצאתי ששתי יצירות אלה מנהלות ביניהם שיח. לאמור, קשרים שנטווים להם בתוך התערוכה 'קשרים'.

טקסטים, כאמור, משוחחים ביניהם כל הזמן, כפי שכבר קבעו וטבעו חוקרי תרבות. היוצרים והצופים יכולים לגלות ולמצוא את ההקשר, או לא. אין זה משנה את העובדה שהשיח וההקשר קיימים ומתקיימים.

אציין ואזכיר, מבלי להיכנס לעומקו של עניין, שתהליך חשיפת הקשר שבין הטקסטים מאפשר להעמיק את ההבנה של הקטע הנצפה או הנקרא, להבנות לו עוד משמעות, ולהרחיב אותו. לעיתים זיהוי ההקשרים בין הטקסטים תורמים לפיתוח טקסט חדש ונוסף שניזון מתוך זיהוי ההקשרים ופירושם.

בתערוכה הנוכחית אני מציגה 'ספר אובייקט' ( ספר אמן) שאני קוראת לו 'דיוקן נרקם)[8] [9] [10].  בעבודה זו, בשלב הראשון יצרתי סדרה של ציורים,  דימויים  של דיוקן ודיוקן עצמי, קולאז'ים, ורישומים . בשלב השני  עסקתי לכאורה בפעולת רקמה. עבדתי עם חוט ומחט על כל דף מצויר. אך לא הייתה זו רקמה מסורתית של צורות ודימויים. עבדתי בה כמו בעיפרון, כמו בצבע. יצרתי שכבה נוספת מעל הציור, עוד מרקם, עוד חומר, עוד צבע, אלה משולבים יחד ויוצרים מראה אחיד שמציג גם סוג של שכבות ושקיפות.

נורית צדרבוים – פרט מתוך דיוקן נרקם
נורית צדרבוים – פרט מתוך 'דיוקן נרקם'
נורית צדרבוים – 'ספר אובייקט' – דיוקן נרקם
נורית צדרבוים – פרט מתוך 'ספר אובייקט – דיוקן נרקם

נורית צדרבוים – פרט מתוך 'דיוקן נרקם'

לא הייתה זו רקמה לשם רקמה, שהרי רקמה נועדה לקישוט.

מבחינתי הרקמה בעבודה זו היא עוד צורה של הנחת צבע, הנחת קו,  שכבה נוספת, עוד חומר. לאורך כל הספר – 'האובייקט' – רואים גם את הדפים ההפוכים בהם נראים תכי הרקמה, הקשרים (הפלונטרים) – סוג של קשר שיוצרים ברקמה על מנת שלא תיפרם.

והנה עוד מושג שמצטרף לרעיונות שבתערוכה. הקשרים הם להידוק. הקשר נוצר כדי שהדבר לא ייפרם. לשמור על שלמות, אחדות. רוח – נפש – אדם. כמו גם חומר וצורה.

מאחר והעבודה מציעה דימויי דיוקן, ובעיקר דיוקן עצמי, ניתן להבין שהחיבורים, הקשרים, החוטים, הצבעים, השכבות – כל אלה מדברים על קשרים של אדם עם עצמו, ה'אגו' (האני) וה 'עצמי'[11], המודע והלא מודע, החלקים השונים של העצמי הגלויים והסמויים. קשרים תוך אישיים ובין אישיים. כל החוטים כמו גם בעבודות קודמות עליהם דיברתי כאן, מספרים על סוגים שונים של קשרים. ולא רק הקשרים של היוצר עם עצמו היוצר, עם עצמו הדובר, עם דמותו פנימה, אלא בו בזמן הקשרים שאני כיוצרת מבקשת ליצור עם הצופה, המתבונן, הקורא הפרשן.

וכפי שציינתי קודם לכן, עבודה זו בשל פעולת הרקמה, השימוש בחוטים, מתקשרת ומתכתבת עם עבודתה של מירה. שם, בחלל התצוגה עצמו.

קשרים בין השאר נוגעים גם באסוציאציה מחשבתית.

מתוך יצירתה של מירה שטרן עולה שירה, וביצירתי שלי, בה דקרתי בחוט ומחט דף אחר דף, עלה לימים שירי אשר מופיע בספר השירה שלי 'כאן ציור' .

אסור לדקור ציור / נורית צדרבוים[12]

זֶה לֹא אִישִׁי וְלֹא אֱנוֹשִׁי לִדְקֹר צִיּוּר /לִרְקֹם בְּמַחַט מְזִמּוֹת עַל נְיָר צָבוּעַ  /לִיצֹר דְּיוֹקָן שָׁזוּר בְּחוּט שָׁבוּר  /לִתְפֹּר סִיבֵי זִכָּרוֹן בְּתַךְ שַׁרְשֶׁרֶת /לֶאֱרֹג דּוֹרוֹת בִּשְׂדֵרַת קַו מְהֻפָּךְ /בְּמִרְקָם גַּס וּבְלִיל פְּתִיל בִּסְבַךְ /מְצֹעַף מַרְאוֹת שֶׁל דַּף חָלָק נִרְדָּף. /זֶה לֹא אֱנוֹשִׁי לֹא אִישִׁי לִדְקֹר צִיּוּר /אֲבָל אִישׁ לֹא אָמַר זֶה אָסוּר /

וְכָךְ בֵּין קַו לְתָו וְחוּט מִסְתּוֹבֵב שָׁמַעְתִּי מַחַט אוֹמֶרֶת לַדַּף:/ "לַצִּיּוּר שֶׁלָּךְ זֶה לֹא כּוֹאֵב הַצִּיּוּר שֶׁלָּךְ אֶת זֶה אוֹהֵב"[13]

מצאנו את הקשר וההקשר בין שתי העבודות של מירה שטרן ונורית צדרבוים, שתיהן משתמשות בחוטים כחומר וכדימוי, בשתי העבודות מתקיימת פעולת הריקמה, בשתיהן יש נגיעה ישירה או עקיפה בשירה ולשירה. ובתוך כל ההקשר ההופך את שתי היצירות האלה לטקסטים שיש ביניהם שיח, ומתקיים שם כפי שמכנה זאת אלקד להמן ….'קסם הקשר'[14], יש ביניהן גם שוני רב. ללמדנו שטיבו של קשר נמדד לא רק בכך שהוא מצביע על דמיון אלא גם מחדד ומבליט את השונות.

המצע של מירה שטרן הוא בד, ואילו המצע של נורית צדרבוים הוא דף בריסטול קשיח משהו. ללמדנו שכאן פעולת הדקירה היא רכה, טבעית ומתבקשת לעומת האחרת שבה פעולת הדקירה חזקה יותר, אגרסיבית משהו. אנו נאמר שהדקירה של המחט המשחילה את החוט ונחתמת על הבד היא טבעית, מסורתית ומתבקשת ואילו הדקירה של המחט והאכלוס של החוט בדרך זו על מצע הציור היא אינה טבעית, אינה מתבקשת ואפילו חריגה משהו.

מכאן ניתן לראות את הקשר הטבעי שעולה מתוך יצירתה של מירה, לאמירה, לעצמה, למסורות ולמשמעויות הנגזרות מהן, לעומת יצירתה של נורית שבה יש התרסה. פעולה שחותרת תחת מסורות מקובלות, תחת גבולות אולי, תחת אמירות ואידיאות. זאת דרך לדבר על אמנות באמצעות אמנות, ולבחון אמנות מול או יחד עם אמנות, זאת גם דרך לדבר על מנהגים ומסורות מתוך רצון לנפץ נורמות או אידיאות מקובלות וחוסמות. אפשר גם להתייחס למילה 'קשר' עצמה, שאחד מפירושיה הוא 'מרד'. התפירה ורקימה שלא כמקובל בתוך ספר ציור היא סוג של מרידה אלגנטית משהו.

הבדל נוסף הוא סולם הצבעוניות. אצל מירה העבודה היא בשחור לבן בלבד. מינימליסטית ומתארת קצוות – השחור והלבן. אצל נורית העבודה היא צבעונית ושכבתית. הרבה רבדים, גוונים, חומרים וצבע. זה שקט עדין ורך, זה רועש עמוס תוסס ודחוס.

אלה גם אלה יכולים ללמדנו על הקשרים ועל היחסים של האמן עם עצמו, עם סביבתו, עם תרבותו ועם צופיו. על קשרים שהוא מתיר כמו גם על קשרים שהוא 'רוקם'.

המאמר נפתח בכותרת ציטוט מתוך דבריו של אדם ברוך "הרצון ליצור קשר חזק יותר ממאי הרצון ליצור קשר" – קשרים הם עולם ומלואו, הם קיימים בבסיס טבעו של העולם כמו גם בסיס טבע האדם ומכאן כוחו של רצון זה שהוא חלק משמעותי מהישרדות המובילה לצמיחה בתהליך ארוך מתמשך משתנה ומתפתח.


[1] אלה הם מונחים שטבע אהרנצווייג במחקריו

[2] משל המערה נועד לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. גם כאשר הפילוסוף – האדם שיצא מבורות לחוכמה – בא לגאול אותם מבערותם, אנשים אינם ורצים להשתחרר מהבורות, שהפכה להיות אזור הנוחות, ההרגל, הם שמים את מבטחם במצב החשוך בו הם נמצאים ..

[3] כפי שמציינת ג'וליה קריסטבה, רולאן בארת ואחרים

[4] כאשר מדברים על טקסטים ופרשנות בעולם התרבות, הכוונה היא לסוגים שונים של טקסטים. זה יכול להיות טקסט מילולי, זה יכול להיות טקסט חזותי ( כלומר יצירת אמנות), אפשר שזה יהיה מופע וכן הלאה. שיח בין טקסטים יכול להתקיים כאשר מדובר בטקסטים מתחומים שונים, שנכתבו או נוצרו בזמנים שונים, ויכולים להיות משל יוצרים שונים, או משל אותו יוצר עצמו.

[5] עד כמה שזכור לי, כאשר שוחחתי עם דליה על יצירתה, כאשר עוד עסקה בתהליך, בתכנון ובהגות, התרגשתי וסיפרתי לה שהדמויות שנוצרו מקליפות הבננות הן ממש צורות ציוריות של דמויות אנושיות שאני ציירתי לפני כעשרים שנה. בעיניי זה היה סוג של פלא. כאן הטבע מייצר דמויות שנראות בדיוק כמו מה שאני ציירתי לפני שנים רבות.

[6] אשר הוצגה בשנת 1990, בבית האןמנים בירושלים

[7] בניתוח מעמיק יותר ניתן לבדוק את המשמעויות של הטקסטים המהדהדים, ולראות כיצד משמעויות אלה תורמות להבנת הטקסט הנוכחי , זה שמרמז על ההדהוד לטקסטים האחרים.

[8] עבודה זו הוצגה לראשונה בתערוכת היחיד שלי במוזיאון עוקשי בעכו. התערוכה נקראה 'כתב תפר'. 'ספר האובייקט' 'דיוקן נרקם' היה חלק ממיצב.

[9] הצגת סרטון המתאר את היצירה על כל רכיביה – https://www.youtube.com/watch?v=-k4yW_kMUYI&t=67s

[10] נמשכת בחוטי עצמי – https://www.youtube.com/watch?v=RfwC4ajpxvE

[11] כפי שמתאר זאת יונג. של החלקים של נפש האדם, המודע והלא מודע, הגלוי והסמוי, המכוון והמתעתע.

[12] שיר זה נכתב בהשראת העובדה שעסקתי ב'דקירת' ציוריי. אני מוסיפה אותו לכאן, כדי להציג הקשר נוסף שבו היצירה הרקומה הפואטית חזותית של מירה שטרן, מתכתבת עם יצירתי גם בהקשר של שירה. כלומר, שילוב בין השפות המילולית והחזותית שזהו הקשר נוסף.

[13] השיר מופיע בספרי 'כאן ציור' – ספר שירה ואמנות – 2017, הוצאת ספרי ניב, ונורית ארט

[14] חוקרת שעוסקת במחקר אינטרטקסטואלי


[2] התערוכה של 'עמותת אמני נתניה', מתקיימת בימים אלה בגלריית 'הצוק'. זוהי תערוכה מיוחדת המתקיימת בחסות ראש העיר הגב' מרים פיירברג – איכר. בתערוכה זו, כמנהג כל השנים, ראש העיר מעניקה פרסים לעבודות המצטיינות. האמנים  שעבודותיהם זוכות בשלושת המקומות הראשונים  מציגים  תערוכת יחיד בגלריית הצוק, בשנה שלאחר מכן.


[1] אדם ברוך

תגובה אחת בנושא “"הרצון ליצור קשר, חזק מאי הרצון"[1] – אז מה הקשר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s