הצג פוסט

זקנים לנצח – בחזרה להצגה – וחוזרים חלילה

ברק נחשול: את מגיעה להצגה ביום חמישי? מחווה לשלושים של אמי, יש שתי הצגות בבוקר ובערב.

נורית: אני מגיעה, ברור. אגיע להצגה השנייה בערב.

ברק נחשול: בבוקר ההצגה מלאה עד אפס מקום, בערב ייתכנו מעט מאד אנשים, אבל לא משנה כמה יהיו , ההצגה עולה.

נורית: אני באה יחד עם עוד שניים.

ברק נחשול: ייתכן שזה יהיה כל הקהל, אבל הכל בסדר. לא מזמן העלינו הצגה בפני אדם אחד בלבד, והוא היה עיוור………

———————————————————————-

שיח קטן זה, מעיד על המפעל התרבותי החשוב שנקרא בשם שלא מסגיר את גדולתו 'מרכז שלומי לתאטרון'. עוד שם. זה תאטרון שלומי, אלה שחיים למען ההצגה, ומציגים למען החיים. נושמים את עשייתם בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם. תאטרון שאינו קורץ ואינו מתחנף לאף אחד ולאף קהל, תאטרון שלעולם אינו עייף מלהציג את ההצגות הקשות והתובעניות שהוא מעלה. כל קהל הוא נכון וטוב, בין אם הוא רב ובין אם מועט, בין אם הוא עיוור או פיכח.

בסרט סינמה פרדיסו אומר העיוור "לילד" שבא לבקר אותו, לאחר שכבר בגר, "עכשיו כשאני עיוור אני יכול לראות". סביר להניח שאותו עיוור שנכח בהצגה בשלומי והיה קהל של אדם אחד, ראה גם ראה. מכאן ניתן ללמוד שראייה היא שאלה של בחירה ( ואת זאת נראה עוד רבות בהמשך דבריי). קבוצת תאטרון זו עובדת על כל החושים, ומייצרת קלידוסקופ של מראות – צלילים – קולות – ריחות , אשר נעים, מתחברים, מתרחקים וחוזרים חלילה. ייתכן שאותו עיוור ראה דברים רבים שאנחנו, או אני, לא הצלחנו לראות דווקא בשל כושר הראייה שלי.

להציג בפני עיוור, מתאר ומבטא משהו מהאידיאולוגיה של תיאטרון זה. התיאטרון מצד אחד שם דגש על הנראות, שכן הוא מגיש חומרים הדורשים ראייה ומורכבת. אך מצד שני הנראות אינה מעניינו. התיאטרון מביא את כל השלמות על כל מורכבותה, הצופה מחליט מה לראות. מה שאומר, שהיוצרים השחקנים, יודעים שהם מציגים משהו וייתכן שמישהו בקהל, לא רואה זאת באותו זמן. זו האידיאולוגיה 'אנחנו מביאים את הסיפור ואת עצמנו בשלמות, אתם תבחרו איזה 'נתח' לאכול מתוך הסעודה השלמה. כן תראו, לא תראו, מה שתראו , הכל נמצא שם בדקדקנות רבה והשאר הוא עניין של בחירה'.

שנים אני מחוברת לתא תיאטרון זה ובדרכים שונות. לאנשיו, ליצירותיו ולפעלו. גדלה איתם, לומדת אותם, לומדת את שפתם ולומדת לראות אותם כמו שהם, ולפעמים גם מעבר. שכן, עיקר עניינם של יוצרים אלה הוא ביצירת המבט האישי של הצופה. הם יגישו לך על מגש הבימה את מיטב פירות היצירה, ואתה תבחר מה אתה רוצה לראות, מאיזו זווית, על מה להתבונן, מה לסנן, מה לשמוע ועל מה לוותר בלית ברירה. זו דרכו וזה רוחו. גם אדם אחד, שעניו כבדו מראות הוא קהל חשוב. וכשהם יהיו שם, הם יתנו הכל. ללא הנחות, ללא ויתורים, ללא זיופים. בעבורם כל רגע הוא מבחן אמת ומבחן התוצאה, כל מופע משמש להם מראה כלפי עצמם, שהוא המשך טבעי של תהליך החקר האינסופי, חידוד ושידוד המערכות של עצמם, המשמעת והחיים שלהם כאנשי תאטרון החוקרים את נפשם, את נפש האדם, ואת הכלים בהם הם משתמשים.

סקרנית הייתי לדעת, ועודני,  מה ראה אותו עיוור מתוך מה שהוא לא ראה.

בהקדמה זו, ביקשתי להביא עוד הצצה לעולמו של תיאטרון זה, ולומר בהזדמנות זו, אחרי שכבר צפיתי בהצגה, שאין עוד תיאטרון כזה בארץ. ברשימותיי הקודמות 'קופסא שחורה- על מיטתו ערב מיתתו' ו 'מדרגות נאות – (זה שעולה או זה שיורד)  – אני מזכירה היבטים שונים על התיאטרון ועל דרכו, וסביר להניח שאצביע על כך גם כאן אך בקצרה.

אמרתי בפסקה הקודמת 'אחרי שצפיתי בהצגה' – ובכן, המילה צפיתי אינה נכונה בהקשר של תאטרון זה. זו הצגה שאתה גם צופה, אם אינך עיוור, אך עיקר העניין הוא שזו הצגה (כמו כל הצגותיהם) שאתה חווה. הווה אומר, אינך מגיע לצפות בהצגה, אתה מגיע לחוות הצגה. אתה חווה את האירועים הקוליים – חזותיים – תנועתיים – מילוליים – הבעתיים ,המתקיימים בהצגה, ואתה נמצא בחוויה שהיא גם זמן מבחן. בכל רגע את בודק את עצמך מה תראה, על מה תניח עין ואוזן, על מה תוותר. אין רגע מנוח וגם לא רגע דל. התיאטרון האקטיבי הזה הופך אותך הצופה, להיות צופה אקטיבי בתוך ועם עולמך פנימה. התאטרון, בכל הצגה, מבקש ממך להתבונן על החיים בדרך אחרת, חלון הצצה קליידוסקופי, שלקוח מהמציאות, מגזים אותה, כדי להצביע עליה. בזמן שאתה לומד כאן, מה תאטרון יכול ( ואולי גם צריך ) להיות, אתה לומד על החיים ועל עצמך.

תיאטרון שלומי לא מזמין אותך לשבת על כורסא נוחה עם כוס יין וסיגר, הוא מזמין אותך להיות חלק ממה שקורה שם בזמן אמת. להתלבט, לשאול, להתרגז, להיבהל, לחשוב שאתה מבין, ולפתע אינך מבין, לדעת לחבר בין צירופים שאין בהם הגיון ליניארי, שאין בהם חיקוי של המציאות. זאת על אף שהמציאות האמתית החיצונית והפנימית היא היא נר לרגלי יוצרים אלה. ואתה הצופה, הופך להיות חלק מהבלבול המהודק, ומהבלגן המסודר מאד, חלק מהסדר האסתטי שצמח מתוך כאוס המציאות.

אז מה היה לנו ב 'זקנים לנצח'. גם הפעם, האנסבל יוצר מתוך חקר התופעות. תופעות חווייתיות רגשיות הקשורים לחיים האישיים של הנפשות הפועלות , תופעות המוכרות מהחיים, מאדם ועולם. שואב מתוך המציאות שאותה אנו רואים, יודעים, וגם לא .

הזקנה מופיעה כחוט השני בהצגות השונות ומהווה כנקודת מוצא משמעותית ביותר. שהרי הזקנה היא חלק מהחיים. שהרי רק אלה שחיים וחיים הרבה מגיעים לגיל זקנה. ההצגה הנוכחית מייצרת אין סוף של מפגשים שחלקם אפשריים ואחרים דיאלקטיים ומעוררים מחשבה חרדה ואהדה בו זמנית, בועת שהם מעוררים מחשבה ולפעמים פלצות. עולה מפגש בין נעורים לזקנה, חילוף בין תפקידים ובין דורות. לא אחת נשאלת השאלה מי למעלה ומי למטה. וזאת לא נשאלת במילים, אלא במחוות גופניות, פיזיות, ובאמצעים טכנולוגיים. פעם את/ה למעלה, פעם את/ה למטה. פעם אתה מטפל פעם אתה מטופל, ומאחור יש מישהו שמנהל את זה, אותך. מי זה? האם זה רק בהצגה לצורך העניין, או שמא זה גם בחיים.

ההנחה שזקנים הם זקנים לנצח אומרת אולי, שגם הצעירים בהצגה זו, הם זקנים, שכן הם הזקנים העתידים לבוא. המציאות היא  המחזוריות ,'חיים – מוות – חיים ' , מעברים, מנגנונים, תהליכים פיזיים ונפשיים .אלה מתגלים כאן דרך פיסות של מצבים : לבוש – תנועה –הבעה – משפט – כתב – וצליל. דבר נכנס בתוך דבר, כמו שהוא גם נפרד מתוך דבר. על קו התפר הזה מועלים הניגודים השונים תוך חיבורם המופלא. לחבר בין הניגודים זו השלמות ( כך גם טוען יונג ואחרים).

אין בהצגה סיפור ועלילה של התחלה אמצע סוף, ישנם מצבים. כל פינה במרחב היא הצגה בפני עצמה, כמו הצגה לעצמה, כל פינה בחלל יכולה לעמוד בפני עצמה ולהיות עולם ומלואו, ובו בזמן יש סדר מופתי בין החלקים השונים. יש קצב, יש מקצב, יש הקשבה – להוראות הבימאי שהם חלק בלתי נפרד מההצגה.

החזרה היא ההצגה, וההצגה היא חזרה. אין הפרדה בין אחורי הקלעים וקדמת הבמה. הכל פתוח, וכך מופיע כחופשי ומשוחרר בו בזמן שהוא מהודק ומתוזמן. כמתפרע חסר עכבות ובו בזמן קשוב, ומותנע. בהצגה כמו בחיים, נראה שאדם חופשי ומשוחרר, ומאידך נתון לתכתיבים, לגורל ולמציאות.

ההצגה מפגישה את השחקנים כמו גם את קהל הצופים עם פרצופה האמיתי של הזקנה, הזקן הממאן להזדקן, הזקן המטופל, הזקן והזוהר הזקן וקמילתו. מול הצעיר התוסס והחזק שיכול לראות דרך הזקן את עתידו.

לדעתי, הגישה התיאטרונית המופגנת ביצירה זו וגם באחרות מקבילה לזרם הדאדאיסטי באמנות חזותית. דדאיזם הוא זרם אמנותי – תרבותי – אוונגרדי שעסק בג'אנרים אמנותיים שונים במקביל ( שירה, אמנות, קולנוע, צילום ועוד) האמנות הדאדאיסטית קראה תיגר על מוסכמות החברה באותה עת. אמנים אלה ביקשו לזעזע את הקהל באמצעות האמנות, מתוך תקווה לגרום לשינוי. לשם כך גם פיתחו טכניקות חדשות העשויים מחומרים שונים, המסודרים יחד באופן אקראי, ואלה נועדו לערער את השיפוט האמנותי – אסתטי. על פי דאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והגיון, אלא באקראי מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר. דאדא עשו אמנות ויצרו, ובעצם ביקשו לדבר על אמנות באמצעות אמנות

מתוך תיאור סגנון אמנותי זה ודרכי פעולתו ניתן לגזור גם לעבר תיאטרון שלומי. המדבר על תיאטרון באמצעות תיאטרון, העוסק ביצירה במשמעת ברזל, ובתוך כך שובר מוסכמות, חותר נגד ההיגיון, יוצר דרך, חוקר, ומבקש לדבר על הנכון הטוב והישר דרך הצגת 'העקום', על אף שאותו עקום הוא חלק מהחיים, ובעיקר השאלה איך רואים אותו , ואחר כך איך מראים אותו.

אין כאן חידוש בכל מה שאנו יודעים על זקנה, או על על זקנים. יש חידוש באומץ להראות זאת, ובאומץ לראות זאת. אין חידוש בפחד מפני הזקנה, פחד שאנו בורחים ממנו ואולי גם מתכחשים "לנו זה לא יקרה". הזקנה מכוערת, קשה, מכבידה, מכאיבה. ההצגה אמנם מביאה זאת למרכז הזירה ואולי אף משתמשת בתופעה זו כקרדום לחפור בו, אך אין ספק שזהו קרדום שמביא לפנים תופעה שקשה להתמודד עמה. רוצה לומר שלא הסיפור העוסק בזקנה הוא החשוב כאן, אלא האופן שבו הוא מוצג כאן. האופן שבו תאטרון זה על כל אנשיו מגישים תופעה מוכרת וידועה. ובעיקר הדרך שבעיני היא אלכימאית, לעשות מחומר זניח "פסולת" , זהב. לקחת סיפור קשה של מציאות ולהשתמש בו כמקור השראה ובסיס ליצירת אמנות. כזה הלוקח אותנו, הקהל, לבכות ולצחוק, לשמוח ולהעצב. שהרי זו "רק" הצגה שהיא חגיגה לעיניים ולכל החושים. ובכל זאת, מטלטלת, מעוררת, מזמנת תמהיל של חווייה וחשיבה.

י מבחינתי לא באתי להצגה ( לזו ולאחרות) כדי לדעת מה האנסמבל רוצה להגיד ולחדש לי על זקנה, באתי כדי לראות איך הפעם יציגו את התובנות שלהם על החיים, על אדם, על עצמם, וכן, גם על זקנה. איך הם יעשו זאת מה הם יעשו הפעם? ומה אוכל עוד ללמוד על העניין דרך הפילטרים של רגש וחוויה.

תיאטרון זה מעיד על עצמו שהוא תיאטרון חוקר יוצר. כיוצרת חוקרת אני מרגישה קרובה לגישה זו, ונטענת כל פעם מחדש, כשאני מבינה כיצד נבנה המעשה האמנותי של יוצרים אלה, אשר לוקחים 'סיפור פשוט' לכאורה, והופכים אותו להיות גדול מהחיים, גדול מהזקנה, גדול מהצער וגדול מעצמו.

דבר נוסף שלמדתי בהצגה זו, שעליה אמרתי מה שאני אומרת בשנים האחרונות על כל הצגה שלהם 'זו ההצגה הכי טובה שלכם'. אכן כן, וזה לא ממעיט מערך ההצגות המעולות הקודמות. תאטרון זה לא נח על זרי הדפנה של עצמו  (וכן, זרי דפנה, פרסים מלא החופן), לא קופא על שמריו. הוא לומד מתוך עצמו, לומד על עצמו, ובכל פעם עובד יותר קשה , ולא על מנת לשחזר הצלחות אלא כדי ללמוד ולעלות הלאה.

"מה שלומי על הגבול" הם שואלים מדי שנה בפסטיבל שנקרא כך, וכך הם פועלים, ובכל פעם דוחקים את הגבול הלאה לעוד קצה. נראה שהם בודקים את גבול היכולת שלהם, ונראה שהם לומדים בכל פעם מחדש שהגבול מתרחק מהם, וטוב שכך.

הפעם הבחנתי בסוג של בגרות והבשלה. בשנים קודמות ומוקדמות ההצגות היו מקוריות ונבנו על חומרים אישיים, על השחקנים וסיפוריהם האישיים, ועל תובנות מתוך החיים. גם הפעם לא נפקד מקומם של אלה, אלא שהפעם, הקונספט של היצירה בנוי כולו סביב יצירתו של בקט. רק תיאטרון בשל, בוגר, בטוח בעצמו ובעשייתו יכול להחליט להתכתב עם יוצרים גדולים אחרים, בבחינת לשאוב השראה מקאנוניים תרבותיים להתכתב עמם, להצמיח מזה משהו חדש ואחר ולצמוח הלאה.

זהו שיח אינטרטקסטואלי שבו יוצר אחר מהווה מקור השראה לדיון, להרחבה, לציטוט ולשיח. כל העולם הוא טקסט אחד גדול אומר ג'נטי, ובתוכו מתקיים שיח גלוי וסמוי.  בקט עסק בכתיבתו באבסורד של הקיום האנושי, דבר שבהחלט עולה בהצגה זו, זקנים לנצח, שכן כולם יהיו בסופו של דבר זקנים. הדיאלוג עם בקט מתממש על הבמה כאשר תפקיד הבימוי וההוראות שאפיינו את בקט, הופכים להיות אחד הטקסטים של ההצגה. אין בהצגה גבולות שבהם ייאמר 'מה תראה' ומה לא תראה',מה קורה מאחורי הקלעים, ומה אל מול הקהל. הכל גלוי, והכל הוא חלק מההצגה, כמו שהכל בעצם הוא חלק מהחיים. בו בזמן ניתן לקרוא את הוראות הבימוי כמטפורה לכך שאנשים כולם למעשה מתופעלים על ידי חוקים, נורמות, אנשים, אל, דת ותת מודע שתלטן במיוחד.

הדיאלוג עם בקט מרחיב את כל השיח התרבותי המתקיים על הבמה. וכמו שאין הפרדה בין אחורי הקלעים ולפניהם כך גם אין הפרדה בין הקהל והשחקנים. אין במה. יש מרכז ובו אנשים. חלקם מתנועעים על הבמה, מתלבשים מתפשטים, קצת מדברים ( מעט מאד), נכנסים יוצאים, וחלקם יושבים. אלה מתערבבים באלה, כי כמו בחיים, הכל נמהל בתוך הכל ובתוך הקול.

הוראות הבימוי שמתכתבות עם דרכו של בקט להכתיב הוראות שיש לציית להם גם בשנים שאחרי מותו, הופכות את קולו לנצחי. במקביל, הוראות אלה כשהן "משוחקות" בהצגה מתארות את שלבי החיים, החיים בנויים ממערכות ( מערכה ראשונה, שנייה וכו'), כמו שגם כניסת הקהל היא מערכה בפני עצמה, כי אין הצגה ללא קהל, ואין קהל ללא הצגה. אמרנו, אין גבולות. הגבולות מתפוררים כמו החיים, כמו אנשים, והכל חוזר חלילה, ואולי גם חלילה וחס.

התיאטרון מתכתב גם עם עצמו, ומוטיבים שאותם פגשתי בהצגות קודמות, מופיעים גם כאן, כך נוצר שיח תרבותי על זמני, רב ממדי. דימויי פסלים שנראים כמו הגיעו מהתרבות היונית הופיעו בהצגה 'מדרגות' ואלה משתרבבים גם כאן. דימויים אלה נוצרו וסותתו בעבודת מחשב מתוך דימוי פרופיל של השחקנים. תמונות של דמות הנאחזת בידי דמות אחרת כמו 'הפייטה' אשר הופיעה ב'מדרגות' מופיעה גם כאן'. הזקנים והזקנה אשר מופיעים בהצגות השונות, השיח ההורי – ילדי – רב דורי. ועוד.

האנסמבל, פותח את עצמו לשיח פנימי מתמשך ולשיח חיצוני מתרחב. סמלים שנטבעו בהצגות קודמות מופיעים שוב כחלק משפה, כחלק מקוד פנימי מודע וייתכן שגם אינו מודע. מה שהופך את כלל העשייה שלהם לשפה, קודים ומילון ייחודי ומאפיין.

כמות הגירויים בהצגה אחת קטנה היא למעשה גדולה ומאפשרת. בכך מאפשרת לצופה להפוך להיות גם הוא חוקר. לחקור את עצמו לבדוק על מה העדיף להסתכל, במה בחר, מה הטריד אותו, איך הצליח להתמודד עם השפע ולא ללכת לאיבוד, איך הצליח לקלוט ,לדעת לוותר ובכל זאת ליהנות. איך ליהנות מחוויה תרבותית גם אם היא מעיקה, וגם אם היא מעמידה לפניו מראה המציגה אמיתות לא פשוטות.

אין חוויה חזותית, חושית אפשרית שלא נמצאת באירוע הקצר הזה שמציג שנות חיים, שנות דור – דורות. תנועה, קול, מוסיקה, ריקוד, וידאו ארט, כתב, מלל, לבוש, דבור. פרטי פרטים, כשכל אחד מהם בנפרד הוא צורך לגופו של עניין ,כמו שהוא גם מטפורה וסמל. וכל זה מתוזמן וערוך בקפידה, תוך כבוד והדהוד לבקט ולהוראותיו. תגידו זה תאטרון פורץ דרך וגדר, ללא גבולות, משוחרר מכבלים וחוקים ותגידו באותה נשימה, עם המון משמעת, עבודה קשה, ירידה לפרטים, משמעויות עומק, ושפע של מיומנות מכל תחומי היצירה והאמנות. הוא אשר אמרתי, תאטרון שהוא חיים, חיים שהם תאטרון.

אתה הצופה, נאלץ להחליט בזמן אמת איך להתמודד עם כל השפע הזה.

זהו תיאטרון שמנטרל את האגו הפרטי של השחקן. אין כאן שחקן ותפקיד. יש כאן צוות של אנשים מוכשרים, בעלי מיומנויות גבוהות ביותר שמשתכללות עוד יותר עם השנים. שחקנים שכל עניינם הוא לחקור אדם ועולם, לחקור את עצמם, לחקור את הכלי שעומד לרשותם, שאותו הם מפתחים ללא הרף, וליצור יצירה מחומרי החיים הפוטנציאליים בחומר וברוח.

הוא אשר אמרתי. לא באתי ללמוד כאן על זקנה, באתי לראות כיצד חבריי השחקנים, הצעירים והזקנים יספרו לי /לנו את הסיפור שלהם, באופן שכזה עוד לא ראיתי. וכן, בסוף הזקנה טפחה על פני, והזכירה לי שגם אני הולכת להזדקן, הזכירה לי את הוריי, הזכירה לי מה זה חיים ומה זה פרופורציות, ומה זה תאטרון. הבנתי שוב, שתאטרון הוא בעצם זכוכית מגדלת. חברי האנסמבל מגדילים את החיים ומגדילים לעשות .

ככל שאני מתקדמת בכתבתי, אני יודעת שיש ביכולתי להכביר בעוד ועוד מילים, כגודל החוויה וכעומקה כך יכולה להיות כאן כתיבתי. אך אסיים, ורק אומר ואשאל, שלאור ארבעת ההצגות האחרונות ( אחת בכל שנה – והרפטואר הולך וגדל) – באמת חברים 'מה שלומכם על הגבול' ואיפה הוא הגבול שלכם או בעבורכם. יש לי שנה ואולי יותר, כדי לשוב ולראות את ההצגה. אשוב, ובכל פעם אראה הצגה אחרת (כי אולי אתמקד במשהו אחר).

אתם אומרים זקנים לנצח, ואני רוצה לומר עם 'זקנים לְנַצֵּחַ'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s