מראה - כתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית
מראה – כתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית. אוניברסיטת אריאל בשומרון

המאמר התפרסם בכתב העת 'מראה'.

רישום ביבליוגרפי: נורית צדרבוים (2014) תמונה היא שיר ללא מילים – זכרונות ארוזים בחרוזי צבע ביצירת של מלי אלבז אלמנדין. בתוך זיוה פלדמן (עורכת) כתב העת 'מראה', גליון מספר 9, תשע"ה ספטמבר. הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון. עמ' – 28 – 46)

"תמונה היא שיר ללא מילים"[1]

זיכרונות ארוזים בחרוזי צבע, ביצירתה של מלי אלבז – אלמנדין

ד"ר נורית צדרבוים

"נאווּ לחייך כְּתּוֹרִים צווארך בחרוזים. תורי זהב נעשה לך עם נקודות הַכָּסֶף" (שיר השירים א', י', יא')

לא בכדי פתחתי את הרשימה בציטוט משיר השירים. ההתבוננות בציוריה של אלבז – אלמנדין עוררה בי בכל פעם מחדש תחושה של שירה עתיקת יומין שיש בה מן הטוהר ומין הזוהר. שירה זו נראתה לי כמו מתנגנת בשורשיה של שפה עתיקה, ומתוך שירה ויזואלית שכזאת מצאתי שאני נוגעת בשכיות חמדה. לפיכך לא התפלאתי לשמע המשפט הראשון אותו אמרה לי הציירת  "אבא היה רוקם המשנה של המלך בתימן".

אחרי שנים של עבודת ציור שבהם אלמנדין נהגה להתבונן על טבע דומם, נופים או אדם, היא עוברת להתבונן אל נוף נפשה פנימה ומפתחת שפת ציור ייחודית ואישית. זוהי צורת ביטוי בה אינך יודע אם השפה היא זו שנתגלתה אליה מעשה נבואה או שמה היא זו שגילתה את השפה ויצרה אותה. ניתן לראות ולהבין שהיה זה כור היתוך שבו היא היוצרת בוראת לעצמה שפה אשר ממנה היא עצמה ממשיכה לצמוח ולהיברא בכל פעם מחדש.

שפת הציור הייחודית שהתפתחה הפכה להיות הכלי שבאמצעותו היא אוספת את פיסות חייה – זיכרונות, סיפורים, אנשים, רגעים, רגשות ומחשבות – ומייצרת מהם כמעשה אלכימיה רגע חדש ואחר שיש בו  דמיון נמהל במציאות. זו המציאות אשר מוכרת לה מאורחות חייה האישיים, המציאות המורשתית הטבועה ב ד.נ.א. שלה וחוויות האמת אותן חוותה.  מציאויות אלה הופכות להיות חומרי ומושאי יצירתה אותם היא  מעבדת במודע ושלא במודע בנפשה פנימה, ורוקחת מהם סיפור חדש – סיפור בתמונות, סיפור חושי, חושני ווויזואלי.

מכאן הגתה היוצרת את המונח 'פיסות' אותו היא מייחסת לכלל יצירתה. בדרך זו מספרת לצופה שאלה הם לא רק חלקי זיכרונות שנאספו אלא גם פיסות מהם היא תופרת מצע אחר. מעשה הציור העולה מידיה האמונות  הוא סוג של 'מעשה רוקם'[2], מלאכת מחשבת. ניתן לדמות את יצירתה כמי שמחברת פיסות בדים רקומים אלה לאלה, אלה באלה, כיאות למי שממשיכה בדרכה הייחודית את מלאכתו של מי שהיה "רוקם המשנה של המלך" בתימן. היוצרת ממשיכה מסורת לא רק שהיא מעצימה ומתרגמת את העשייה של אביה, אלא גם בעצם העובדה שהיא מעבירה סיפור חיים אשר מקפל בתוכו תקופה, מוצא, משפחה, מולדת ועַם כמו יודעת היא  ש "הציור הוא דרך אחרת לכתוב יומן"[3]

מתוך יצירות אלה ניתן לראות שאין היא מתכוונת לתעד ולשחזר סיפורי חיים כמעשה סופר או עיתונאי, אלא משתמשת בעובדות הטבועות בזיכרונה לשמש אותה ולהיות חומר ליצירתה. יוצרת שהופכת חיים ליצירה ובוראת עולם חדש של מראות. ואילו אלה שמשנבראו, מספקים לה מראה חדשה להתבונן דרכה אל חייה שלה –  אלה שהיו, אלה שהינם ואלה המתהווים.

גוף העבודות מהדהד אל ומתכתב עם יצירתו של גוסטב קלימט[4]. בהקשר זה מעניין וחשוב לציין שאביו היה חרט במקצועו בדומה לאבי היוצרת – 'הרוקם'.  בעבודות של יוצרים אלה אנו מוצאים עקבות למורשת המשפחתית ומבחינים כיצד אמנים אלה מעבדים מוטיבים וערכים שנלקחו בהשאלה מתחום האוּמנות ומביאים  אותם אל מקדש האמנות.

קלימט בתחילת דרכו האמנותית עסק בעיטור מבני ציבור, ציוריו מתאפיינים בשימוש בצבעוניות בצבע הזהב ונראים כקישוטים אלגנטיים המופיעים בצורות שונות. היסטוריונים מייחסים לקלימט השפעות מתרבויות שונות; אמנות מצרית, מינואית, יוונית קלאסית וביזנטית. בסגנון עבודתו הוא מפנה עורף לסגנון הנטורליסטי שקדם לתקופתו ומשתמש בסמלים על מנת להעביר ראיונות פסיכולוגיים. במחצית הראשונה של המאה העשרים עבודותיו ספגו ביקורת קשה, עולם האמנות שעדיין לא הבשיל דיו התקשה לקבל את סגנונו הייחודי והתעלם מעבודתו. יצירתו תוארה לא אחת כאמנות קישוטית. רק מאוחר יותר, כפי שכבר קרה לא אחת בתולדות האמנות, העריכו את ההשפעה העצומה שהייתה לציוריו בהתפתחות הציור המודרני אשר גם שימשה בסיס לסגנונות מאוחרים יותר – הנאביס, האר נובו והסוריאליזם.

ההשפעה של קלינט עולה מתוך עבודתה של אלבז – אלמנדין, כמו גם השיח הטקסטואלי בין היצירות וזאת בהנחה ובידיעה שאלבז לא הייתה מודעת לכך[5]. שני אמנים אלה פיתחו את המסורת המשפחתית לאמירה אישית והעלו את הקישוט והעיטור לדרגה של סמל טעון משמעות, ולמרכיב משמעותי בעל חשיבות אסתטית במארג הציור. דקורציה כסמל נַשָׂא תוכן, כפי שנראה בהמשך (ראה איור 1 – פרט מתוך היצירה למה?).

מלי אלבז אלמנדין - פרט מתוך היצירה 'למה'
איור 1: מלי אלבז אלמנדין – פרט מתוך היצירה 'למה

 

השימוש בשפת האמנות ובערכיה; קו, צורה, כתם, חומר, ועיבודם למקצב אישי כדפוס שחוזר על עצמו, מאפיין את העבודות. עיון מדוקדק ובוחן ביצירה חושף את הדימויים המוטמעים בה. דימויים אלה נמהלים בצורות ובסמלים השונים והופכים להיות מקשה אחת. בלשון ציורית אשר יכולה להשלים את הסגנון הציורי של עבודות אלה, ניתן לומר שאלה לבושים בשׂלמת היצירה, כמי שאומרים בחזותם מי היו ולמה הפכו להיות. אלה סיפורי חיים שהופכים להיות ציורֵי חיים, ציורים חיים. המדיום, הטכניקה, הצורות והדימויים אינם מבקשים להציג מציאות, להעתיקה או להביא אמת צילומית כל שהיא, אלא  שואבים ממנה כדי ליצור מציאות חדשה, אחרת, פנטסטית (ראה איור 2 – פרט מתוך היצירה 'סנדלרה').

מלי אלבז אלמנדין - פרט מתוך ''סינדרלה'
איור 2: מלי אלבז אלמנדין – פרט מתוך "סינדרלה'

היוצרת מגייסת את כישוריה המיוחסים לנפש האנושית ואשר בהן ניחנה על מנת לסור למשמעתו של הדמיון. שארל בודלר[6], בספרו 'צייר החיים המודרניים'[7] מסביר שהעולם הנראה לעין אינו אלא מאגר של מראות וסימנים אשר להם מעניק הדמיון מקום וערך יחסיים; הדמיון הוא חלק מהתשוקה ומהשתוקקות של הצייר, זו הדרך שבה הוא מעבד את החומרים הפוטנציאליים של המציאות ומשתמש בהם כדי ליצור יצירה אשר מרחיבה את המציאות.

שלושה סוגים הם החומרים הפוטנציאליים של המציאות כפי מסבירה טרס –צוקרמן[8] בחיבורה 'אמנות כשלעצמה'. האחד – חומרי היצירה הפיזיים (צבע, חומר, מכחול, בד וכו'). השני – המושא, התוכן והשלישי –  חומרי הנפש של האמן – דמיון, מחשבה, רגש וחוויה. האמן רוקח את חומרי המציאות על פי המינונים שהוא בוחר והדרכים ליישום וכך יוצר מתוך מה שקיים במציאות כפוטנציאל, מציאות מגובשת ומורכבת חדשה ואחרת. יצירתו היא מציאות גם בהווייתה וגם בנוכחות הסופית שלה כתוצר.

אופן השימוש בסמלים המאפיין את יצירתו של קלימט מצוי גם ביצירתה של אלמנדין. אין היא מציגה גוף עבודות של ציור נטורליסטי, ואינה מתבוננת במציאות נתונה כמודל להעתקה ולחיקוי. יוצרת זו  נמנית על קבוצה שהוגדרה על ידי בודלר בתואר 'אנשי הדמיון'[9] – עיקר עניינם לגלות נאמנות ממשית לטבעם תוך שהם קשובים לקולם הפנימי במטרה להביאו אל החוץ. אנשי הדמיון נזקקים לשירות הדמיון על מנת לייצר סמלים ומטאפורות אשר יבטאו ויכילו את אותו קול פנימי (ראה איור 3 – פרט מתוך היצירה 'מרת הלימני ולועסות הגת).

מלי אלבז אלמנדין - מרת הלימני ולועסות הגת
איור 3: מלי אלבז אלמנדין – פרט  – מרת הלימני ולועסות הגת

ראשיתו של הסימבוליזם היה בתחום הספרות ורק לאחר מספר שנים הוגדר גם בתחום הציור וקם כמשקל נגד לרעיונותיו של הזרם האימפרסיוניסטי. יוצרים סימבוליסטים השתמשו בצורות ובדימויים שבטאו רעיונות ורגשות, מעוררי אסוציאציות, וחסרי הגדרה מילולית. סמלים שהם מטאפורות[10] כלומר,  תחבולות ויזואליות (או מילוליות) שתפקידן להאיר מושג אחד באמצעות תכונותיו של מושג אחר. כל מטפורה מבוססת על אנלוגיה וקשר של דמיון בין שדה סמנטי אחד לאחר.

היצירות שלפנינו עמוסות בסמלים, סימנים, צורות, ודימויים אשר נושאים תכנים רגשיים וחווייתיים. ציור הוא מטאפורה המכילה סמלים[11] והדבר בולט במיוחד כאשר הדימויים שבציור אינם נטורליסטיים. אלבז – אלמנדין מוסיפה וקובעת שם לכל יצירה אלה התורמים להבנת התוכן ומצביעים על מקור ההשראה הראשוני. לציור של אלמנדין יש כתובת ושם ומשם הוא מרחיק נדוד אל תוך המרחבים של עצמו עד שהוא הופך להיות ישות נפרדת העומדת בפני עצמה.

בארגז הכלים של הסימבוליזם שהם נשאי התוכן המשמעות נמצאים – שפת האמנות; סגנון העבודה, צורת הקו והשימוש בצבע, הדיאלוג בין הצבעים –אך בו בזמן ערכים אלה הם שהופכים את הציור להיות חידה שאותה יש לפענח. ערכים חזותיים אלה הם שפת הציור והם משמשים במרחב הציור כמו מילים בטקסט מילולי. הציור – על פי הגדרתי – הוא טקסט ויזואלי[12] אשר מורכב מסיפור עילי וסיפור תחתי, שני רבדים לו –  'פני השטח'  ו 'פני העומק'[13].  הרובד הראשון, פני השטח, הוא הציור הגלוי, המובנה והמאורגן על כל צורותיו וסמליו – ציור כציור. הרובד השני, פני העומק, הוא החלק הסמוי המכיל את התכנים הפנימיים ונושא עמו משמעויות עומק.

הצורות, הסימנים והדימויים אשר מבצבצים בציור נראים לצופה כמו עבודות רקמה, תחרה, שיבוץ חרוזים ומלאכת מחשבת. לכאורה ניתן לחשוב שהציירת עוסקת בדקורציה לשמה, אך מבט בוחן בגוף העבודות הגדול מגלה שכאן צומחת ומתפתחת שפה ציורית אישית וייחודית. שפה של יוצרת אשר מדברת ביצירתה על רקמה, על נשים רוקמות, אולי גם גברים (שהרי אביה היה רוקם) ומרמזת על מוצאה ועל המורשת התרבותית שהופנמה והפכה להיות קרקע דשנה לצמיחתה כיוצרת.  יוצרת זו אינה רוקמת אלא עושה רקמה בציור, משמע מדברת על רקמה בפרט ועל מלאכות נשים מסורתיות בכלל (אחזור לדון בנקודה זו  בהמשך) (ראה איור 4 – פרט מתוך העבודה – 'ערב חופשי בפנימייה').

מלי אלבז אלמנדין - פרט - ערב חופשי בפנימייה
איור 4: מלי אלבז אלמנדין – פרט – ערב חופשי בפנימייה

סלילי הקו המתאפיינים ככתב היד של הציירת מתכתבים עם סגנון צורפות מסורתי תימני שנקרא 'פיליגרן'[14], מאזכרים מלאכות יד (רקמה, אריגה, תפירה ותכשיטנות)[15], עיצוב הדימויים מזכיר  עבודות פולקלור אוריינטליות. בדרך זו היוצרת מצליחה לשמר מסורת משפחתית גם מבחינת העיסוק וגם בתכנים שהם הסיפור הפרטי והאישי שלה, זה שמהווה נקודת מוצא והתחלה לכל יצירה. חוט השני הוויזואלי והתוכני שנוגע למסורת הוא רק צד אחד ביצירתה. נבקש לומר שכל אלה ביקשו לפרוץ ממנה וחיפשו פתח מילוט לפלס את  דרכם אל היצירה מתוך כורח פנימי. זהו כורח היצירה שעליו מדבר קאנדינסקי[16]. התכנים הוויזואליים מתלכדים לתכנים רעיוניים והופכים להיות מקשה אחת.

הסגנון הדקורטיבי שמאפיין עבודות אלה מתכתב עם אמנים כקלימט (שהוזכר למעלה) והונדרטוואסר (יוזכר בהרחבה בהמשך) ואילו הדימויים שמבצבצים בציור מתכתבים בדרך מרומזת וחייכנית עם קית הרינג[17] (ראה איור ,5 , 6). האופן שבו הציירת "מרצפת את עבודתה" מהדהד לעבודות פסיפס וצורות אורגניות  של הפסל  גאודי[18] ואילו הנקודות המתרוצצות בסדר מופתי מהדהדות לאמנות אבוריגי'ינית[19]. נראה שעולם שלם של סגנונות מתבשל ונרקח ביצירתה, אך לא כן. קו משותף סמוי וגלוי נמתח בין האמנים שהוזכרו ובין יצירתה של אלבז – אלמנדין, אשר לדעתי שייכת לקבוצה זו וממוקמת בתוכה כשהיא מביאה  אמירה אישית וייחודית לה.

 

מלי אלבז אלמנדין - פרט - שיעורי בית
איור 5: מלי אלבז אלמנדין – פרט – שיעורי בית

 

מלי אלבז אלמנדין - פרט מוגדל מתוך שיעורי בית
איור 6: מלי אלבז אלמנדין – פרט מוגדל מתוך שיעורי בית

קית הרינג בדומה לאמנים האחרים שהוזכרו כאן, מגיע אל האמנות מעולם העיצוב והגרפיטי ובהמשך משתייך לזרם אמנים המשקף דרך יצירתו את אחד מהדיונים החשובים של זמנו בעניין אמנות גבוהה ונמוכה, בין האמנות המיועדת ל"מקדשי" אמנות ובין אמנות רחוב, בין אמנות אליטיסטית ובין תרבות פופולרית וצרכנות. גאודי מביא ליצירתה של אלבז את ניחוחות אמנות האר נובו (בדומה לקלימט), את האדריכלות הייחודית לו (בדומה להונדרטוואסר), את מורשת אבותיו שהיו קרמיקאים וחרשי נחושת, את הסגנון האורגני, הצבעוני העשיר, הקווים הסבוכים והמפותלים ואת הצבעוניות.

יחד עם העובדה שיצירותיה של  אלבז – אלמנדין נושאות חותם אישי וייחודי ניתן לקשור אותם, דרך רמזים, צורות, דימויים, וסגנון, לתרבות ולראות בהם  חוליה נוספת וחשובה בשרשרת תרבותית על זמנית, רב תחומית אשר נוגעת ביוצרים שונים במקומות שונים ובתקופות שונות. תהליך זה שבו נחשפו האמנים שעמם היוצרת מתכתבת ביודעין ושלא ביודעין מרחיב את היצירה המדוברת ,חושף רבדים נוספים, מייצר משמעויות עומק ומחבר אותה לרצף תרבותי, סוג של גנאלוגיה אסתטית.

עבודתה של אלבז – אלמנדין מאופיינת בשלבים ובשכבות. כלומר, שכבות פיזיות שהם חלק מתהליך היצירה ושכבות היסטורית הנושאים סיפוריים אישיים מעברה.  שכבת הבסיס שהיא קודם לכל התוכן, הוא הסיפור שאותו הציירת מספרת לעצמה, כשם שהוא מסופר לה ואליה מתוך זיכרונות העבר. אלה הם זיכרונות חיים שאותם היא ממשיכה להחיות ולעצב מחדש.

בשלב הראשון היוצרת מתרגמת את הסיפור לדימויים ומארגנת אותם על בד הציור בשכבות צבע . זהו השלב שבו הציור מצויר בסגנון נטורליסטי, הנחות מכחול רוויי צבע ויצירת דימויים נטורליסטיים.  זהו שלב הכרחי בעבור היוצרת מבחינה טכנית ומבחינה מנטלית, זו תשתית הציור, הרובד הפנימי של היצירה , עמוד היסוד שלה – השלד והמבנה הבסיסי של הציור העתידי (ראה איור 7 – שלב התחלתי, פרט מתוך העבודה בבית אצל דודה יונה). בשלב זה אלבז אלמנדין רושמת, מציירת ומניחה שכבות של צבע שלב שמהווה סקיצה, עצמוֹת הציור ובשרו עוד טרם קרם גידים ועור.

מלי אלבז אלמנדין - בבית אצל דודה יונה ( שלב ראשון)
איור 7: מלי אלבז אלמנדין – בבית אצל דודה יונה ( שלב ראשון)

ניתן ללמוד מכך ששם הציור ניתן לו בעודו בחיתוליו. הסיפור שיושב בראשה של היוצרת הוא בבחינת המודל שבו היא מתבוננת. אין היא מוותרת על שלב הציור הראשוני אשר משמש לדעתי כמפת דרכים. זו המפה אשר תתווה לה בהמשך את היציאה למסע. היוצרת יוצאת למסע שבו הזיכרון והדימויים הופכים להיות עקבות אחריהם היא הולכת מכסה אותם, כמו מבקשת להשאיר אותם סמויים, מעובדים, משופרים ומשופצים. תהליך הציור הלכאורה סזיפי הוא גם תהליך הכרחי אשר בו הפעילות הפיזית ( מלאכת הציור) מאפשרת לנפש לעבור תהליך של זיכוך, ריפוי, ניקיון והעצמה[20]

עם סיום שלב זה היוצרת פונה לשלב שאותו אגדיר לצורך העניין כ'מלאכת שזירה'. בנחישות סיזיפית נשזרים  קווים, נקודות, דימויים, צורות, צבעים כשהם אחוזים וארוזים אלה באלה, זה בתוך זה, זה ליד זה. בעוד שנראה כאילו נעשית כאן מלאכת רקמה, עוטה הציור בשר על צלעותיו שהיו חשופות.

מתקבל מארג של צורות על משטח אחד אשר במבט הראשון לא ניתן להבחין  בין רקע לדימוי, בין הבעה ללבוש, בין חי צומח או דומם. מתקבלת יחידה אורגנית אחת שהיא סימפוניה של צורות המתנגנות בהרמוניה מושלמת (ראה איור , 9 8 – פרט מתוך 'ערבים זה לזו'). הצופה נזקק למבט נוסף ועוד אחד על מנת להבחין בצורות ובדימויים ולזהות את הקשר ביניהם. ועוד מבט כדי להבחין שגם מבנה מאורגן, קומפוזיציה, אורות וצללים מאכלסים אותו ומתפקדים כסמלים למצבים תוכניים ורגשיים.

אחד הסממנים שמעידים על כך שהשלב הטרום צורני בתהליך היצירה הוא הסיפור האישי שממנו מתפתחת היצירה הוא שם היצירה. היוצרת מקפידה לתת לכל יצירה שם. ביצירה 'ערבים זה לזו' ׁׁ(איור 8 , 9) היוצרת כורכת בין סיפור ילדות כואב שהשאיר חותם וצלקת ובין הרגע הטוב והמושיע שבו נישאה וקשרה את חייה עם אשהּ כ'ערבים זה לזה'. היוצרת מתארת ומספרת לי בלשונה את הסיפור שיושב בבסיס יצירה זו[21]

מלי אלבז אלמנדין - פרט - ערבים זה לזה
איור 8: מלי אלבז אלמנדין – פרט – ערבים זה לזה

 " לכאורה העבודה מתארת את הנישואין שלי למאיר, ואלה הם הציפורים הטווסיות שבתמונה. בד בבד הרימון העסיסי והיפה מתאר את הקושי שלי כילדה. לרימון משמעות כפולה ומרובעת. הוא מסמל את הילדות שלי, זה עץ הרימון בחצר הילדות, ממנו קטפה אימי ענף דק על מנת להכות את אחי לאחר שהוא הכה אותי.  עד מהרה גיליתי שאין אמי מכה את אחי בפועל ממש, אלא עושה עצמה כאילו. הדבר פגע ברגשותיי באופן עמוק. זאת משום שגם לא זכיתי לקבל גיבוי והגנה, גם המשכתי לקבל מכות, וגם רומיתי. הדבר השאיר בי צלקת. המפגש עם אישי והנישואין עמו היו פרק הנחמה שלי שמלווה אותי עד היום. כלומר, אני מביאה כאן רימון עסיסי ויפה אך הוא מלא בזיכרונות צורבים וכואבים. הציפורים הם אלה שמביאות לסיפור את הנחמה כמו שהם מזכירים שבעבר הם גם היו הצוהר שנפתח לי לחיים אחרים. הרימון מתאר סיפור עצוב שעטוף בשכיות חמדה".

התיאור שמספקת היוצרת, וזאת רק משם שמתקיימת בינינו שיחה אישית, חושף את הסמוי שבציור. זוהי דוגמא לתופעה שמאפיינת את כל גוף העבודות – מה שהנך רואה הוא בדיוק מה שיש, הוא לא כל מה שיש. כל גלוי (היינו ציור) אוחז עמו את הנסתר כיחידה שלמה ובלתי מופרדת. יתרה מזה, כל גילוי מעבד את נסתר, משמר אותו ומשפר אותו. תופעת הנסתר נמצאת במימד העומק, היינו בשכבות הנסתרות, כמו גם במימד הרוחב שבו הדימויים מתגלים ונסתרים חליפות.

הרימון האדום שמוכר כפרי עסיסי שיש עמו ברכה, שגרגריו משולים לתרי"ג מצוות, אחד משבעת המינים מתעתע בנו. על פי הסיפור של היוצרת הוא לא רק הדבר הטוב והיפה הוא זכרון של תרמית ועלבון. קו משתרג בתוך קו, עיגול בעיגול, כנף צפור בעלה רימון, וסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור.

היוצרת נוצרת את הסיפור האישי שלה מרמזת עליו באמצעות השם שניתן לו, ומתחילה לעבד את זיכרונותיה. האופן שבו היא בוחרת להתמודד ולעבד משול לתהליך פסיכואנליטי. תחילה היא מניחה לפניה את הסיפור עירום ועריה – זה שלב הציור הנטורליסטי, ולאחר שפגשה אותו, היא הופכת אותו בדרכה ליצירת אמנות. מעבדת את הזיכרון ומעדנת אותו.

ציור /סיפור שהחל לצמוח מתוך מערכת של כתמים ושכבות צבע, עובר בשלב השני לעיבודי קו. ניתן לצפות בקו מתרוצץ ומתפתל בונה ומגדיר צורות ומייצר מרקמים. מלאכת מחשבת של קווים הנראה כמו רקמה, הציירת רוקמת באמצעות חוטי הקו את מפת הנפש. ניתן לומר על טכניקה זו שהיא מעורבת ומשולבת בחומרים שונים היוצרים מרקמים, שקיפות, אטימות, זהרורי אור, קווי מתאר, כתמי זהב וכתמי צבע אשר הופכים את הציור לסוג של תכשיט, או חידון בחרוזים, או כתונת הפסים של יוסף, או גלימת המלך. כל אלה ואף לא אחד מהם, זה ציור שמספר 'על' באמצעות ה 'איך' ואינך יודע מהו אותו 'על' וכיצד נוצר   ה 'איך' – חידון בחרוזים[22] .

מלי אלבז אלמנדין - פרט - ערבים זה לזה
איור 9: מלי אלבז אלמנדין – פרט – ערבים זה לזה

השיח האינטרטקסטואלי מתרחב וחושף קשר נוסף המתחבר לאמן האוסטרי הונדרטוואסר[23] –  אמן שפעל בתחומי עיצוב שונים, היה אדריכל, צייר ומעצב ובין השאר עיצב בגדים מטבעות ודגלים.  נחשב לחסיד של צבעוניות, צורות ספיראליות, סלילים שבלוליים, טבע ואינדיווידואליות ומתעב את הקווים הישרים. בציוריו (כמו גם בעבודות האדריכלות שלו) הוא מבטל את הקו הישר וטוען ש "הקו הישר מוביל לאבדן האנושיות" משום שבטבע אין קווים ישרים, האדם, לדידו, הוא הטבע. ערכים אלה נמצאים גם בציוריה של אלבז- אלמנדין ( ראה איורים 10, 11 ).

מלי אלבז אלמנדין - פרט - המלטה
איור 10: מלי אלבז אלמנדין – פרט – המלטה

 

 

מלי אלבז אלמנדין - פרט - המלטה
איור 11: מלי אלבז אלמנדין – פרט – המלטה

עבודותיו של הונדרטוואסר כמו גם עבודותיה של אלבז-אלמנדין נראים במבט ראשון ילדותיים אך עד מהרה מגלה הצופה שמדובר ביצירות אמנות שבהם היוצר פיתח שפה אישית וייחודית ואשר באמצעותה הוא מדבר על חיים, ומתאר עולם פנימי חווייתי ועשיר. אמנים אלה מגייסים לעזרתם את הכלי המיוחד שיש לרוח האנושית שהוא היכולת להפיח חיים בחיים שהיו באמצעות  כוחו של הדמיון ובהמשך להביא אותם למקום אחר שעומד בפני עצמו.

הגישה הפרשנית האינטרטקסטואלית אומרת שטקסטים שולחים רמזים סמויים וגלויים. זיהוי הרמזים מאפשרים לבצע את הקריאה הפרשנית ולאתר שיח אינטרטקסטואלי ובין טקסטואלי אשר מתקיים בין הטקסט הנקרא ובין טקסטים אחרים. מכאן ניתן להמשיך ולבנות את משמעויות העומק של היצירה הנצפית[24]. המופעים החזותיים ביצירתה של אלבז – אלמנדין מרמזים לקורא ומובילים אותו לזהות שיח זה ואת ההקשרים התרבותיים הנגזרים ממנו. זיהוי הרמזים ויצירת הקשרים מאפשרים לצופה למקם את היוצרת ואת יצירתה כחוליה נוספת בשרשרת של עשייה תרבותית. אלמנדין אמנם מספרת סיפור אישי אך השפה שפתחה  הופך את הסיפור שלה לספור אוניברסלי.

האמנים שנחשפו בתהליך קריאת היצירה ואשר מאפשרים לשיח זה להתנהל פתחו שפה וכתב אישיים אשר הופך להיות תעודת הזיהוי שלהם. אמנים אלה נושאים מורשת אבות של מלאכת כפיים בתחומי העיצוב והאמנויות ומתרגמים אותם לשפת האמנות ובכך מעביר אותם ממדרגת אומנות דקורטיבית ושימושית למדרגת האמנויות היפות.

אלבז – אלמנדין תופרת ביצירתה ומתקנת. אשליית התפירה שעולה מעבודתה, הדימויים שנראים כרקומים, המורשת שקיבלה מאביה וסביבת החיים שלה משמשים ביצירתה וליצירה מטאפורה. כדרכה של מטאפורה היא מעבירה באמצעותה את רעיונותיה כשהם גלויים במראם וסמויים בתוכנם. פעילות זו הופכת להיות גם סוג של ריפוי. היא מיפה והופכת סיפורי חיים לכלי נאה עד כדי הוצאת מתוק מעז. איננו יודעים מה הספור, גם  כאשר יש לציור כותרת ושם.

לא נוכל לחלץ את התוכן הבסיסי של הציור כל עוד היוצרת לא סיפרה אותו במו פיה על פרטיו[25]. אך במקרה של ציורים אלה אני מבקשת לומר שאין זה מעניין וכנראה גם לא חשוב. הסיפור, לדעתי,  הוא רק חומר הגלם והדלק המשמשים את היוצרת ומאפשרים לה להימצא בתהליך של יצירה ולהפיק אותה (כאשר התהליך חשוב אותה מידה כמו התוצר הסופי). הסיפור והחוויה האישית והרגשית משמשים את היוצרת כבסיס וכנקודת מוצא ואותם היא מרוממת באמצעות היצירה. הסיפור עובר תהליכי עיבוד וטרנספורמציה, מעין אלכימיה של הנפש שבה חומר גלם ראשוני ופשוט הופך להיות "זהב". כך הופכים סיפורי חייה ,אשר נאספו פיסות פיסות, לסיפור שצמח להיות גדול מהחיים שעליהם היא מספרת.

לשם המחשה נתבונן ביצירה 'המלטה' (איורים 10;11), כפי שהוא נמסר מפיה של היוצרת[26]

"את מרבית זמני בילדותי ביליתי בבית סבתי ובין השאר בדיר שהיה מתחת לביתה. צפיתי בהמלטות כשאני מתכופפת מתחת לפשפש. כילדה חוויתי את חוויית המלטה ואת כל המראות בדיר שהיו חוויה די מזעזעת לילד. נקודת המבט של הייתה של ילדה קטנה שמתכופפת ומציצה ורואה מלמטה רגליים, פרצופים. אני משתמשת בחוויות האלה והופכת אותם למשהו אחר. זכור לי שמיד לאחר ההמלטה הטלה מתחיל לעמוד על רגליו הארוכות מגופו והעקומות. בציור אני נותנת ביטוי לרגליים הארוכות האלה ומושכת אותם עוד ועוד לאורך לרוחב".

כאשר הצופה מצליח לבודד את דמות הטלה למשל(ראה איור 9) הוא מזהה את מבע פניו, דומה שהציירת מאנישה את הטלה ומעניקה מבע עצוב, ייתכן שזוהי העצבות הזכורה לה מאותם ימים, אותה היא מביאה אל היצירה ובעוד שהיא חושפת אותה בתודעה שלה היא מחביאה ומטמינה אותה בציור.

אלבז- אלמנדין תופרת את פיסות חייה לאגודה אחת לציורים שנראים כמו סיפור אגדה והופכת את סינדרלה לנסיכה. ביד אמונה ובכוח הדמיון היוצר סיפור שנקרא למשל, 'דמעה אחת בוכה' הופך להיות בציור זהרורים, חרוזים וטיפות צבע קסומות. נראה כאילו הדמעה שלה עצמה נשרה במהלך העבודה אל מעי הציור והפכה להיות טיפת זהב שקופה. זו דרכה של היוצרת לספר לעצמה את סיפור העצב של פעם ולהעביר אותו בתהליך של זיכוך דרך משקפי האושר של היום. ואינך יודע מי עובר את תהליך הזיכוך, נפש היוצרת? הסיפור? בד הציור? או כולם יחד כהרכב מנצח?

בעבודותיה, כמו אצל האמנים אשר הוזכרו קודם לכן  (קלימט, הונדרטוואסר, קית הרינג, גאודי) בולטים דימויים אשר מזכירים ציורי ילדים, עיטורים של שבטים ותרבויות, ציור שנראה אולי כקישוט מחברות של נערה מתבגרת – אך כל אלה הם רק לכאורה. היוצרת  משתמשת בשפה ובסגנון שעוד בטרם ידעה לתארו בשמות, היא ידעה שהוא נוכח במרחב היצירה שלה ותובע לעצמו את קיומו. סגנון שגילה את עצמו, ובדרך זו אפשר לה לגלות את שפתה האישית והייחודית ואת עצמה כיוצרת . אלבז- אלמנדין נענית לכתב שנגלה אליה כמי שמצאה את השפה האחת והיחידה האפשרית לספר את סיפורה. היא שוקדת על פיתוחו באדיקות כמו חסיד בתפילתו.

סגנון הציור הכאילו ילדי הוא המפתח והשפה המתאימה ביותר לדבר בה ולספר את הילדות ולהביט עליה ממרום המבט הבוגר. זו בחירתו של אמן הבוחר לעצמו, ביודעין, את הדרך שבה הוא רוצה לשחק ברצינות[27], כיד הדמיון, ביד אמונה הנעתרת לדמיון. העבודות משקפות שילוב מחוכם בין אינטואיציה והגיון, 'האנליזה והסינתזה'[28]. הדמיון, יודע לנתח את המציאות לפרק אותה למרכיביה, אוסף חומרים שנצברו על פי חוקים שעוצבו בעמקי הנפש ועמם הוא בורא עולם חדש ומייצר את תחושת החדשני.

היוצרת שואבת מהמציאות הרחוקה שעודנה קרובה ומעוגנת במאגר זיכרונותיה מציאות שיש לה שם[29]–  'בדרך לבית של סבתא''פנצ'ר בירידה''מרת אל ימני ולועסות הגת';  סיפור שמתגבר לכדי צעקה  "אבא ואמא תפסיקו לריב', 'תלכו כולם;' שמות אלה שנשמעים כמו עוד סיפור בנאלי הופכים להיות, תחת ידיה האמנות ומוחה היוצר, שיר הלל לעולם הצורה, המטאפורה והדמיון ובו בזמן מייצרים מעטפת חדשה לספור ישן.

הזיכרונות החדים והחריפים הם סיפורים חיים הנמתחים מעבר עד הווה ואלה אינם דמיון אלא מציאות רחוקה כקרובה. הדמיון הוא האופן שבו הם מעובדים לתוצר הסופי. באופן פאראדוכסלי דווקא כאשר המציאות עוברת טרנספורמציה לתיאור דמיוני, או אז עולה אמת אישית טהורה כפי שמטעים בודלר "מתת הדמיון היא מלכת האמתי"[30]. בלעדי הדמיון, אומר בודלר, הכישורים כולם, חריפים ככל שיהיו, חסרי ערך וכלא היו. שום כישור אינו יכול להסתדר ללא הדמיון.

שפת הציור הייחודית שנחשפה כאן צמחה על ברכי שנים רבות של ציור נטורליסטי מסורתי. הציירת לא זונחת את עברה במובן הרחב ביותר, היא משמרת את סיפורי חייה כמו שהיא משמרת את הערכים האמנותיים אשר שימשו אותה בעבר. כל ציור, כאמור מתחיל בשיטת עבודה רגילה של דימויים פיגורטיביים והנחות מכחול וצבע. בדרך זו גם ההיסטוריה של הציור עצמו וגם וההיסטוריה של היוצרת מתלכדים לכדי שלמות אחת, ואין היא גלויה לעין המתבונן לא בצורה ולא בתוכן.

בודלר מסביר שתמונה טובה זו תמונה שנשארת נאמנה ושקולה לחלום שיילד אותה ובו בזמן חייבת להיווצר כמו עולם. כשם שהבריאה, כפי שאנו חוזים בה, היא תוצאה של כמה וכמה בריאות כשהאחרונה שבהן משלימה תמיד את קודמותיה. כך גם תמונה המנוהלת בהרמוניה, מורכבת מסדרת תמונות זו על גבי זו כשכל רובד נוסף מעניק לחלום יתר ממשות ומעלהו בדרגה נוספת לעבר השלמות. השכבות בציוריה של אלבז – אלמנדין מוכיחות זאת שוב ושוב (איור 12 – היצירה: למה?)

מלי אלבז אלמנדין -  למה
איור 12: מלי אלבז אלמנדין – למה

אחד הזיכרונות הקשים אשר מלווים את הציירת הם המכות שקבלה מאחיה, הגם שייתכן שהיו אלה משובות ילדים, נחרטו בזיכרונה כדבר קשה, כואב ומעיק. נושא זב עולה שוב ושוב ברבים מציוריה. הציור 'למה' נולד מתוך אותה זעקה. הציור "עוסק בזיכרונות שלי על אחי שהכה אותי, היה תוקפן והציק לי.. אני שואלת למה? למה עשית את זה? מה עשיתי לך? לא עשיתי כלום כדי שהוא יפגע בי. זועקת ושואלת למה"[31].

"אני עוסקת ביפימיזם" אומרת אלבז- אלמנדין ומתכוונת לומר שהיא נסמכת על מציאות שזכורה לה במלוא הכאב והכעור שבה, אך היא הופכת אותה להיות יפה. הכבשים המתולתלים בציור מבטאים את התום שבשאלה, את העמידה של הכבש מול האח 'הזאב' באין חזון אחרית הימים, באין להם מקום לדור יחדיו, אלא רק בציור שהופק מתוך הדמיון ויצר אמת חדשה וטהורה.

הציירת אינה מתבוננת לאחור בזעם אלא יוצרת את סיפורי חייה ממקום שזוכר ומבקש לספר. עיצוב הציור הוא עיצוב הסיפור ואלה מסייעים בידה לעצב מחדש את העבר. כך מחלחל תהליך פסיכולוגי אל שדה האמנות ומסייע ליוצרת ולאדם שבה להיות 'יוצרת עצמי'[32] העוסקת בבניית העצמי[33].  עבודת הציור ניצבת בין מה שחי בפנימיותה לבין העולם שבחוץ זה שהיה כמו גם זה שקיים ונוכח, דרך להשגת חירות אישית אשר בה היוצרת משתמשת בחומרים הפוטנציאליים של המציאות (פיזיים ונפשיים) ויוצרת מהם את הסיפור שלה – חייה – עצמה – זהותה. זה התצריף שמאפיין את יצירתה- חייה – אישיות של אלמנדין המחברת ומעצבת לכדי צורה את חומרי נפש. זוהי פעילות דו כיוונית מתגמלת היא מחצינה מחשבות וחוויות ובו בזמן מחדירה אל תוכה פנימה את הנשמה היתרה, כפי שמתאר זאת רודולף שטיינר[34].

הסיפור אשר מתניע את יצירתה כמו גם הסיפור שנרקם אל צורה חזותית הוא מבוע שאין לו סוף. יצירה אחר יצירה, על בדי ציור גדולים אשר נערמים בכל מקום אפשרי בסביבת המחייה שלה. הצורך לספר, הצורך ליצור, הצורך לעבד את עולם התוכן הפנימי ולהפוך אותו ליצירה מאפשר ליוצרת לעצב את עולמה בכל פעם מחדש. רוקמת את חייה על בד הציור, חוקרת אותם בעקביות ובאינטנסיביות שאינה מתפשרת אלא מתגברת ומתחדדת מפעם לפעם מבד לבד זו "חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ולמרות כך מולידה את יכולת הכרה"[35]

היוצרת אינה עוסקת באיור סיפורי חייה ואינה משתמשת בכישוריה כציירת על מנת לתאר ולתעד ויזואלית חוויות, סיפורים ועובדות, אלא הופכת סיפורי חיים לציורים. עולם שלם של ציורים ממתינים לסיפור שיפיח בהם רוח חיים כדי להתהוות. עולה אם כן שלא הסיפור הוא עיקר העניין אלא הציור שנולד או זה שאמור להיוולד. החיים שהיו  הם אלה שמספקים ליוצרת דלק ומתניעים את רוחה היוצרת, בעוד החיים בהווה מספקים לה כלים. יחד הם הופכים להיות כור ההיתוך שבו ניגודים התחשלו והתמזגו להיות שלם.

אינך יודע, וייתכן שגם אינך צריך לדעת, מה קדם למה ומה חשוב יותר. האם על היוצרת להתברך בכך שחייה סיפקו לה מאגר בלתי נדלה של חומרים לדמיונה הצמא שרק ביקש להיאחז במשהו על מנת לממש את עצמו במטאפורות, אלגוריות – יצירות אמנות?. או שמא, יצירות האמנות נולדו מתוך הכורח והצורך הפנימי, סייעו לסיפורים להתקיים מבלי לפרוע ולפצוע את הנפש?. במקרה הנוכחי התשובה אינה חשובה, די כי נשאלה.

 בדומה לצייר המתבונן מחלון ביתו אל החוץ על מושא יצירתו ומצייר אותו בדבקות שוב ושוב או אולי בשונה ממנו, אלבז – אלמנדין, מתבוננת שוב ושוב מבעד חלון זיכרונותיה אל המרחבים של נופי נפשה פנימה, שם סדורים וערוכים לפניה מושאי ציוריה. זה סוג של התבוננות עצמית שפועלת מתוך ההבנה שזו הדרך ההכרחית המאפשרת לאדם לממש את מסע החיים כי "אין לו לאדם אלא להיות במסע אחד בלבד, והוא המסע פנימה"[36]. היוצרת  יוצאת למסע ורושמת את רשמי המסע בכתב הסתרים שלה, צופן של מגלי יבשות ואתרים בהיסטוריית הנפש, אלה אשר בעת שהם יוצרים הם גם נוצרים.

ציור הוא טקסט פרשני – מפרש ומתפרש. התוצר כציור מפרש את המציאות, ומאחר והוא נכתב בשפת הסמל והצורה הוא דורש פענוח ופרשנות נוספת. במילים אחרות, פעולת הציור היא אקט פרשני אשר מרגע שהושלם מזמן אקט פרשני נוסף. הוא סיפור הגלוי בצורתו המסתירה את תכנו, או כפי שמתאר זאת לאקאן בלשונו 'מחיה וממית בו זמנית'[37] גלוי האוחז עמו תמיד את הנסתר[38] . יצירת אמנות היא סוג של  "מדע חרישי המעביר ליצירת האמנות את הצורות של דברים הנותרים חתומים"[39].

עם זאת אני אומר שיצירתה של אלבז – אלמנדין אינה דורשת פרשנות. על אף שהיא עתירת סמלים ורמזים, על אף שאין הם מנגישים מציאות נטורליסטית ברורה ומובנת, ובזה ייחודם. היוצרת מספקת לכאורה חלק מהפרשנות בכך שהיא מעניקה לכל יצירה שם. השם משלים את היצירה ומהווה עבור היוצרת סוג של סמן ונקודת ציון, יחד עם זאת הוא מאפשר לצופה לנדוד למרחבי הדמיון הפרטי שלו. בציורים אלה אינך צריך לחלץ את התוכן שהיה מקור ההשראה של הציירת,  כלומר את סיפורה האישי.   אומר זאת בדרך נוספת, עד שכל התכנים והחומרים האלה נאספו והתגבשו למצב צבירה אחר ונשזרו במלאכת מחשבת צרופה להיות גוף אחיד אחר ושלם, אין מקום ואין צורך לפרקם מחדש. אין זה נכון וגם בלתי אפשרי לפרום את הפיסות שנתפרו זה אל זה ביגיעה רבה. זאת משום שעבודות אלה יכולות לעמוד כשלמים ומושלמים בזכות עצמם ולהעניק חוויה רגשית ואסתטית בדיוק כפי שהם. יתרה מזאת, כך הם אמורים להיות שכן מזמן שהם צמחו להיות מה שהם עליהם להישאר להיות הם בלבד. כוחם הוא לא בשאלת האורך אלא בפריסת הרוחב של עבודה ועוד עבודה ועוד אחת וכן הלאה.

השם הכולל אשר היוצרת נותנת לכל היצירות, אלה שכבר נוצרו ואלה שעדיין לא, הוא 'פיסות'. בעבור הצופה פיסות אלה הם תמונה אחת שלמה המספרת סיפור אחד גדול שאין לו תחילה וייתכן שגם לא סוף – סיפור חיים כמקור ליצירה. שברי זכרון שנרקמו מפיסות חיים – צורות שהם תוכן שהוא צורה העומדים בפני עצמם. כוחו של הסיפור עתה הוא בנראות שלו ובחוויה שהוא העניק ליוצרת בעת תהליך התהוותו ובחוויה שהוא מעניק לצופה כאשר היוצרת כבר אינה חלק ממנו, וניתן לראות בה צופה ככל צופה אחר, כפי שמטעים אהרנצוויג[40]. דומה שהיוצרת נשמעה לקריאה האומרת "יש לך מכחול, יש לך צבעים, צייר לך גן עדן והיכנס לתוכו"[41]. ומשסיימה את מעשה הבריאה נשאר הציור כגן עדן המזמין אליו גם את הצופה.

אחת השאלות שיצירה זו מציגה מעצם היותה כפי שהיא, היא שאלת הדקורטיביות ביחס ליצירת אמנות. סגנון ציורי זה נראה לכאורה כסוג של קישוט, דגם שחוזר על עצמו כצורות לעיטור, סוג של ציור  שמאפיין עיצוב וייצור אובייקטים פונקציונליים בתחום האמנות השימושית. מאפיינים אלה מקומם לא יכירם בשדה 'האמנויות היפות' (ציור פיסול). ההבחנה בין 'אומנות' (Craft) ובין אמנות (Fine Art ) נוצרה מאמנות הפוסט רנסנס של המערב, בהבדל מאמנויות של תרבויות ותקופות אחרות בהם לא היה להבחנה זו מקום. רבות מהיצירות של תרבויות אחרות וביניהם גם אמנות מוסלמית, וסינית מתקופות שונות מכילות אלמנטים דקורטיביים.

קלימט, הונדרטוואסר וגאודי שהוזכרו למעלה ואמנים רבים אחרים החזירו את מוטיב הדקורטיביות ליצירתם ובכך תרמו להגדרתו ולמיצובו של הסימבוליזם כזרם באמנות.  התכנים שבהם עוסקת אלמנדין מספרים על תרבות ועל תהליך של היטמעות בחברה מערבית. יוצרת זו צמחה בחברה המערבית וממקם זה היא מביאה אל יצירתה מתוך בשלות את מורשת אבותיה. יוצרת מיזוג תרבויות אשר בא לידי בידי בציור מערבי, אמנות טהורה המכילה אלמנטים דקורטיביים שתפקידם לשרת רעיון מחשבה וחוויה.

המורשת שאותה הציירת מבקשת להעביר טבועה בסיפור חייה המשפחתי, באירועים שחוותה אך גם בערכים הפנימיים. אלמנדין בדומה לקלינט וגאודי ממשיכים המורשת המשפחתית המקצועית. יפה- ינאי, בספרה ' לכל אדם יש שביל'[42] מתארת את התופעה ומסבירה שבחירת העיסוק המקצועי אינו רק כישרון שמועבר גנטית, זוהי צורת התנהגות פסיכולוגית אשר זכתה להגדרה 'העברה בן דורית'[43].

 דוקינס[44] בספרו 'הגֵן האנוכי' טבע את המונח 'מימְס' , זוהי יחידת ממסר של מידע פסיכו-תרבותי. הנושא הורחב על ידי חוקרים המסבירים שכשם שהגנים הביוכימיים מתייחסים ל ד.נ.א  הביוכימי, ה 'מימס' מתייחס ל ד.נ.א הפסיכו תרבותי. לפי זה המושג 'מימס' משמש לציון 'פסיכוגנים' או ליחידות מידע פסיכו – תרבותיות העוברות בתת מודע של יחידים, משפחות עמים וארגונים. המקרים שתוארו כאן מדגימים זאת.

אמנים אלה מתכתבים ומהדהדים עם המורשת עליה צמחו וממשיכים אותה בדרכם הייחודית. אין הם משחזרים או מעתיקים את הידוע אלא אוחזים בו כמקור השראה וממנו יוצאים להגשמה עצמית. מתבססים על הדבר עצמו ומביאים אותו למחוזות חדשים ואחרים ליצירה מקורית ופורצת דרך משל עצמם. זהות אישית  וייחודית אשר מתפתחת מתוך הזדהות והיפרדות.

הממד הדקורטיבי שבו עסקתי מתכתב גם עם מגדריות. מוטיבים שכבר ציינתי למעלה – ריקמה, תכשיטים, אריגה ותפירה הן מלאכות שנחשבות נשיות – מסורתיות ופונקציונלית.  אלמנדין אשה יוצרת, המספרת את סיפורה אך בו בזמן זה ספור של אשה במובן הרחב של המילה. היוצרת בוחרת בכלים שמייצגים נשיות, מסורת ועמלנות על מנת לתת לקול הנשי שלה ולספור האישי שלה את הטון האותנטי ביותר שלה כאשה יוצרת שבוחרת  להקדיש את חייה ליצירה. הקול הייחודי שלה מספר סיפור על סביבתה הפיזית, הרגשית, ההיסטורית והמקומית. יש אם כן לבחון ולשאול מה זה אומר ביחס לאמנות נשים בסצנה של האמנות הישראלית?

האזכור של מלאכות נשיות (טווייה, רקימה, תפירה, שזירה) ביצירות אלה מייצר אמירה חזקה וטעונה. סוג של עירוב בין "קודש לחול" בין 'אמנות גבוהה לעבודה עמלנית' 'בין קישוט לציור'. אלמנדין מביאה ללא חשש מלאכות נשים לתוך עבודת אמנות כלומר, לציור. זו בחירה מודעת ונועזת שמבטאת צורך וכורח כאחד. היוצרת מדברת על עצמה בהקשרים של אמנות ונשיות ועל מקומה כיוצרת בעולמה הפרטי ובעולם הסובב אותה בכלל ובאמנות בפרט.

זו אינה אותה 'אשת חיל' שעליה נאמר 'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה[45]' האמונה על המלאכות והמטלות הדחופות של בית ומשפחה. זו אשה שמתפנה לעסוק ביצירה, בעבודה שנחשבת לכאורה ללא תכליתית, אולי בלתי נדרשת – ציור. היא מבצעת בעמל כפיים ובחפץ רב ציור אחר ציור, בדרך ובנראות שמזכירה עבודת כפיים ומלאכת מחשבת אך זו לא העבודה שעליה נאמר 'כפיה תמכה פלך[46]' ,'סדין עשתה ותמכור'[47]. מרמזת על מלאכות שימושיות ומאכלסת אותן ביצירות אשר נחשבות לבלתי שימושיות. השימושיות של מלאכות אלה היא בעצם העובדה שהן הן שמאפשרות לה ליצור את יצירתה שלה. כוחן בזה שהן המסד לשפה האישית שבהם היא כותבת סיפור חיים ויזואלי.

בשנת 1929 טבעה ווירג'יניה וולף[48] את המונח  'חדר משלך' באמרה "אשה צריכה חדר משלה והכנסה קבועה כדי ליצור". צמד המילים 'חדר משלך' הפך להיות אבן היסוד לחשיבה האמנותית – פמיניסטית והוא רלוונטי לגמרי כחשיבה בסיסית לחופש אמנותי לנשים גם היום. הרעיון בבסיסו כפי שנהגה על ידי  וולף וכפי שהמשיך להתפתח בחשיבה המגדרית באמנות וביצירה נשית, מדבר על כך שאם יש לך פינה פרטית משלך המאפשרת לך עצמאות וחופש, אזי מתאפשר לך שקט נפשי להתפנות ממטלות הבית אל היצירה, ההבעה העצמית ואל עצמך. זהו סוג של חופש שאמור לאפשר לאשה ליצור, להתפרנס מיצירתה ולהשיג עצמאות כלכלית כדי להמשיך וליצור.

בשנת 1971 פרסמה לינדה נוכלין[49] מאמר "מדוע לא היו אף פעם אמניות גדולות? המטפל גם הוא  בבעיה חברתית כלכלית זו. נוכלין מזכירה שבעבר לא אפשרו לנשים להשתתף בשיעורי אמנות באקדמיות (שלא לדבר על שיעורים עם דוגמני עירום). נשים יכלו לעסוק במלאכות כמו רקמה ותפירה וגם זאת  רק לאחר שסיימו את המטלות הדחופות יותר של בית ומשפחה.

גם באמנות הישראלית הנושא עולה לדיון. גולן סריג בוחנת שני מקרי מבחן אוצרותיים[50]. במאמרה היא מצביע על תופעה שבה מצד אחד הנוכחות הנשים מתעצמת וגדלה באמנות הישראלית אך בו בזמן בולטת העדר ההתייחסות של יוצרות ישראליות לשאלות נשיות קריטיות כמו מגדר, שוויון, פמיניזם ופוסט פמיניזם. לדעתה, על אף הפעילות הנשית המוכחת, הבולטת והמשמעותית התקיים באמנות הישראלית תהליך של הכחשת הפנימיזם והדחקתו[51]. סריג בוחנת את התופעה תוך התייחסות לתערוכות "הנוכחות הנשית" (1990)[52] ו "מטא  סקס 94 (1994)[53] ומצטטת את גינתון הטוענת שחרף העובדה  שבתערוכה יש נוכחות נשית (אוצרת ויוצרות הן נשים)[54] – אין בתערוכה עיסוק אמיתי ומודע בנושאים הקשורים למגדר ופמיניזם..

ברברה קרוגר[55] מציגה ביצירותיה עמדות פמיניסיות.  דרך עבודותיה היא מבקשת לעורר שאלות על תפקיד האישה בחברה, על השימוש בגופה כאובייקט תשוקה, על צרכנות, זהות ומיניות. האמנית ג'ודי שיקאגו, אשר יצרה את המיצב 'ארוחת הערב'[56], עוסקת גם היא בשאלות מגדריות. המיצב ושלבי הכנתו מתארים שילוב  בין מלאכות ואומנויות אשר נתפשו כבעלות ממד נשי ( רקמה ותפירה, ציור על חרס ) יחד עם תהליך לימוד ומחקר היסטורי פמיניסטי. גולן טוענת במאמרה שעל אף שהתערוכות העידו על עצמן כתערוכות שנותנות מקום לאשה- האמנית – היוצרת הישראלית, הן לא ממש הציגו את שאלות קריטיות שהיו מונחות על סדר היום הפמיניסטי, כפי שזה בא לידי ביטוי בעולם. התערוכה 'נוכחות נשית' אשר סביבה נערך דיון זה, מציגה סתירה שכן היא מייצגת נשים אך הנשים שם אינן מייצגות שאלות נשיות ומגדריות בהקשר לחיים בכלל ולאמנות בפרט. רפי לביא מבטא זאת באמרו "אין אמנות נשים. אמנות נשית לא קיימת…כל הדיבורים על אמנות נשית זה הבל גמור"[57], צריך לומר שגישה זו מקורה בעמדה המודרניסטית שדגלה באוטונומיה של האמנות. כלומר, אמנות זו אמנות זו אמנות ואין שם מקום לביטוי נשי או גברי, בין אם צוירה על ידי גבר או אשה.

מהי אם כן, נקודת המבט אשר אלבז – אלמנדין מעניקה לאמנות נשים ובהקשר לסצנה המקומית? יצירתה של אלבז אלמנדין היא יצירה של אשה, אך כפי שראינו, היא דווקא מתכתבת עם יצירות של אמנים. זה לכשעצמו אמור לחזק את הטענה שאין אמנות נשית, ישנם אמנים וישנן אמניות.  ובכל זאת, מצאתי ביצירתה זווית, אשר ממנה עולה קריאה נשית כל שהיא. אחזור שוב לציטוט הפסוק מתוך הפיוט 'אשת חיל מסביר מי היא 'אשת חיל' ומתאר אותה. יש שיאמרו שזהו שיר שוביניסטי, אנטי פמיניסטי הקושר כתרים לאשה הטורחת ללא דופי על מלאכות ומטלות הבית -'שילחה ידיה בכישור'[58] 'מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה'[59]. ביצירתה של אלמנדין נרמזות מלאכות מסורתיות של נשים בכל התרבויות. היא עצמה אשה יוצרת אשר מצאה לעצמה את המרחב הפיזי- האישי-הנפשי והלגיטימי לעסוק ביצירה ומציבה במרכז אך במרומז את מלאכות הנשים. אלא, שהיא בהבדל מ 'אשת חיל' המתוארת בפיוט אין היא עוסקת ברקמה כמטלה וכעבודה פונקציונלית, אלא משתמשת בה ומציבה אותה כמרכיב ויזואלי וסימבולי ביצירתה שלה. מה אם כן מבקשת לומר אלבז – אלמנדין, האישה היוצרת כאשה יוצרת? כדי להשיב  על שאלה זו, אזכיר את התערוכה 'מטרוניתא'[60]

פרבר[61] אוצר התערוכה מעיד בדבריו שהפמיניזם כבר לא מוגדר כמגמת שוליים, והופך להיות מרכזי יותר ויותר גם בחברה הדתית. אך האמנות היהודית הפמיניסטית שנוצרת במרחב הדתי, עדיין נתפסת כמגמת שוליים בשדה האמנות המקומי. האמניות שמציגות בתערוכה זו ואשר חיות ויוצרות במרחב הדתי והמסורתי נעות בין קבלה של ההלכה כמקור של סמכות ולא חוששות להתייחס למסורת, להלכות, למצוות ולמקורות כהשראה וכמושא נרחב לעיון חברתי וביקורתי. בנוסף גם לא נפקד הדיון על ההגמוניה הגברית אשר יש לה ביטוי מובהק בדת. יחד עם זאת אין אמניות אלה באות ממקום של מאבק או לחילופין נחיתות. הן אינן רואות בגברים מדכאים ובנשים קורבנות. אלה הן נשים יוצרות, מתדיינות, מציעות פתרונות, סוג של 'אקטיביזם דתי' שמעז להרים ראש תוך שמירה על מקור הנשיות, בחברה שנוהגת ברובה עדיין להדיר נשים מעיסוק זה. עיון ביצירותיהן של קבוצת אמניות אלה חושף בין השאר פעולות של כיור בחומר, רקמה תפירה וסריגה ואלה בצד דיון בנושאים מקראיים ומדרשים שוביניסטיים.

נשים יוצרות משתמשות במלאכות נשיות מסורתיות שנושקות לתרבויות והופכות את מה שנתפס כעשייה תכליתית ופונקציונלית למרכיב ביצירת אמנות – כחומר, כדימוי, כטכניקה וכסמל ומטאפורה. לדעתי נשים אלה מבקשות לדבר אמנות דווקא ממקום הנשי שלו להשתמש בו ולהעצים אותו.

אלמנדין – אלבז אינה חיה כאשה דתית אך זו התרבות שעליה צמחה בילדותה והיא ממשיכה לאחוז בה בדבקות בדרך שלה, הדרך שהיא בחרה. אי אפשר למקם את אלמנדין במשבצת הלוחמות הפמיניסטית, ובמיוחד לא בתקופה שמלחמה זו כבר אינה רלוונטית כמו שגם מקומה של האישה בנוף האמנות הישראלי כבר מוסכם ומקובל כפי שמטעים כתב גדעון עפרת במאמר "רב-תרבותיות: דברים לזכרה[62]" "ניצחונן של הנשים הושלם בעולם האמנות הישראלי", … מושג האמנות הנשית (…) השלים מעגל ומימש את עצמו בעולם האמנות הישראלי ברמות אוצרות, ביקורת ובעיקר – יצירה". הנשיות שעולה מעבודתה של אלמנדין היא דרך, עוד דרך לספר סיפור ולעצב באמצעותו יצירה שהופכת להיות הסיפור החדש של חייה.

סארטר[63] אומר 'חיה את חייך כיצירת אמנות' אלבז – אלמנדין משתמשת בחייה שלה כדי לעשות מהם אמנות, ובכך היא למעשה חיה את חייה כיצירת אמנות, וכדי לחיות באמנות את חייה שלה היא חייבת לשמר את השפה האישית שלה, שפה של אשה שמעצבת את חייה וממקמת את עצמה בעולם האמנות.

אלמבז – אלמנדין היא יוצרת ש"רוקמת" סיפור לצורה, "תופרת" פיסות חיים על בד, והופכת מציאות אמיתית לסיפורי בדים – ציור על בד. היא מעלה מלאכות מסורתיות למעלת אמנות לשמה. מושכת בחוטים, וממשיכה בדרכה לרקום את החלום של אביה שאותו הוא לא הצליח לממש בארץ. היא מושכת בחוט השני את חלום הדורות ונותנת לו ביטוי מוחשי. נראה שהיא הופכת מציאות לסיפור אגדה שהופך להיות מציאות חדשה בפני עצמה.

מקורות

אלקד- להמן, אילנה, 2006 ; הקסם שבקשר – אינטרטקסט, קריאה ופיתוח חשיבה, הוצאת מכון מופ"ת, תל-אביב.

באומן, אבי, 2005 ;  טקסים ומשחקים ליצירת החול המקודש, בתוך אמיליה פרוני (עורכת), המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, ידיעות אחרונות, תל-אביב.

בודלר, שארל, 2003 ; צייר החיים המודרניים (תרגום מצרפתית מיכה פרנקל ואבי כץ), ספריית הפועלים הוצאת הקיבות הארצי, תל – אביב.

ברינקר, מנחם, 1992 ; ז'אן פול סארטר: דרכי החירות – ספרות , פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר, ספריית אוניברסיטה משודרת, תל-אביב.

גולן, רות, 2002 ;  אהבת הפסיכואנליזה- מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג, תל-אביב.

גולן סריג, שרי, 2007 ; מטא נוכחות: פמיניזם ומגדר באמנות הישראלית- שני מקרי מבחן אוצרותיים' פמיניזם ואמנות ישראלית, כתב העת 'המדרשה, גיליון מס' 10.

הנעמי, משה (מתרגם), 1983 ; חיי מריה. אלי אלטרץ (איורים) הוצאת אדם, ירושלים.

טרס – צוקרמן, רחל, 1990;  מעולם האמנות, הוצאת כרמל, ירושלים.

יפה – ינאי, אורנייה, 2000 ;  לכל אדם יש שביל – על עשייה, אהבה, קריירה וייעוד, הוצאה לאור מודן.

מרלו-פונטי, מוריס,  2004 ; העין והרוח, בתוך: מוריס, מרלו-פונטי העין והרוח (תרגום עירן דורפמן), הוצאת רסלינג, תל-אביב.

נוי, פנחס, 1999 ; הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות,  הוצאת מודן, תל אביב.

נוכלין, לינדה, 2007 ;  למה לא היו אמניות גדולות?, בתוך: המדרשה, גיליון מס' 10.

עפרת, גדעון, 2010 , רב תרבותיות : דברים לזכרה – המחסן של גדעון עפרת  http://gideonofrat.wordpress.com/2010/12/17/%D7%A8%D7%91

פרבר, דוד, 2012 ; אמנות יהודית פמיניסטית במרחב הדתי, מגדר, כתב עת למגדר ופמיניזם, גיליון 1 /מאמרים/

צדרבוים, נורית, 2012;  'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות",  בתוך: אפרת הוס ואחרים (עורכים), ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

קנדינסקי, ואסילי, 1984; על הרוחני באמנות בייחוד בציור, מוסד ביאליק, ירושלים.

שטיינר, רודולף, 1994 ; הפילוסופיה של החירות (צבי מדר מתרגם), הוצאה לאור 'תג'. בת ים.

Cederboum, Nurit, 2009; "Self- Portrait" – A Study of the 'Self": A Quest for the Creation and the Development of the 'Self' through a 'Chain of Observations'. Ph.D. Chelmsford: Anglia Ruskin University.

Ehrenzweig, Aaron,  1967 ;  The hidden Order of Art, Paladin, London.

Rainer Maria Rilke, August Rodin ,trad. fr. Paris 1928, 150

Dawkins, Richard, 1989 ;  The Selfish Gen, (New ed.). Oxford: Oxford University Press.

 

 

[1] קווינטוס הורציוס פלקוס 8    – Quintus Horatius Flaccus  לפנה"ס. משורר רומי מפורסם.

[2] נאמר בתורה בעניין בגדי הכהונה*: 'ואלה הבגדים אשר יעשו …'ואת האבנט – שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם' – שמות לט', כט'. אחר כך נלקח הביטוי להיות כותרתו של הספר 'מעשה רוקם' העוסק בלבוש והתכשיט במסורת יהודי תימן.

[3] מתוך אוסף ציטוטים מדברי פיקאסו.

Gustav Klimt   [4] –  – 1862 – 1918 צייר אוסטרי, מהבולטים שבזרם היוגנדסטיל הווינאי.  היוגנדסטיל הוא הכינוי לסגנון אמנותי, בעיקר בתחומי האדריכלות והאמנות הדקורטיבית, שהיה נפוץ בגרמניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. היה חלק מתנועת האר-נובו והוא התקיים במקביל לסגנון הזצסיון שנפוץ בשנים אלה באוסטריה וסגנון ליברטי (Liberty Stile) באנגליה. הוא נקרא כך על שם כתב העת הגרמני "יוגנד", שהתפרסמו בו איורים רבים בסגנון זה.

[5] גישות אינטרטקסטואליות בחקר התרבות בכלל ובאמנות בפרט, ובמיוחד החוקרת יוליה קריסטבה ,מצביעים על כך שטקסטים בתרבות משוחחים ביניהם ומנהלים שיח תרבותי עמוק ללא קשר ליוצר או לקורא הפרשן. התרבות, אומר ג'נטי היא טקסט אחד גדול. החוקרת אסתר אזולאי מסבירה שלטקסטים יש תת מודע משלהם והם מנהלים שיח על זמני ורב תרבותי, חוצה גבולות ויוצרים. דבר זה מסביר את הקשר בין יצירתה של אלמנדין ובין היצירות של האמנים שמוזכרים ואשר יוזכרו כאן בהמשך.

[6] Charles Pierre Baudelaire – 1821 – 1867. אחד המשוררים הצרפתים החשובים במאה ה-19, היה גם מתרגם ומבקר אמנות.

[7] שארל בודלר, צייר החיים המודרניים, תרגום מצרפתית מיכה פרנקל ואבי כץ. ספריית הפועלים הוצאת הקיבות הארצי, 2003

[8] רחל טרס-צוקרמן, מעולם האמנות, כרמל, ירושלים 1990, 27.

[9] שארל בודלר, שם.

[10] מקור המילה מטאפורה לקוח מהמילה היונית Meta-   שפירושה העברה או שינוי , Pherein  – שפירושה לסחוב או לשאת. כלומר המטאפורה סוחבת על גבה מושג אחד ומעבירה אותו שינוי .

[11] פנחס נוי, הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות, מודן, תל אביב 1999.

[12] כפי שאני מסבירה במאמר שנלקח מתוך עבודת הדוקטור שלי ובה אני מגדירה את הציורים שהם נתוני המחקר כ 'טקסטים ויזואליים'. נורית צדרבוים, " 'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות",  בתוך: אפרת הוס ואחרים (עורכים), ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2012 , 221- 248

[13]   Aaron Ehrenzweig, The hidden Order of Art, Paladin, London 1967.

[14] סגנון הפיליגרן מזוהה עם תכשיטים תימנים. בטכניקה זו עובדים עם חוטים, כדורים ואלמנטים קטנים שונים שחוזרים על עצמם, השזורים ומולחמים לזה לזה.

[15] ובדומה לקלימט שהמשיך בדרך ייחודית משלו את מסורת אביו החרט, כך גם אלמנדין, כאמור ,ממשיכה את מלאכת אביה ובכלל מורשת משפחתה ואבותיה.

[16] ואסילי קנדינסקי, על הרוחני באמנות בייחוד בציור, מוסד ביאליק, ירושלים 1984, 61-64.

[17] קית' הרינג Keith Haring;‏ 1958 – 1990 – אמן אמריקאי וסגנון עבודתו שייך לזרם באמנות העכשווית של שנות השמונים ונקרא 'פופארט'. יצירותיהם של האמנים בזרם זה מקיפות מגוון שלם של עצמים ואיננה מתייחדת רק בתחומים "הקלאסיים" של האומנות כגון ציור ופיסול. אמנות זו מקיימת דיאלוג ושואבת את השפעתה גם מהתרבות הפופולרית והצרכנית.

[18] אנטוניו גאודי , Antoni Gaudí  1852 – 1926 – אדריכל ופסל קטלאני. גאודי שייך לתנועות האר נובו באדריכלות וסגננו הוא ייחודי ונקרא 'גאודי'. גם הוא מוצאו ממשפחת אומנים שעוסקים במלאכת מחשבת. אביו היה אמן כלי נחושת, ומשפחתו עסקו בקרמיקה. עבודות האדריכלות שלו היו לא שגרתיים, פנטסטיים השופעים דוגמאות סבוכות ומורכבות. אלמנט נוסף בעבודותיו הם פסיפסים שנוצרי משברי חרסינות צבעוניות שמעטרים חזיתות בתים ובניינים.

[19] אבוריג'ינים הם התושבים המקוריים של אוסטרליה. לפי המחקר ההיסטורי, האבוריג'ינים חצו את הים מדרום מזרח אסיה לאוסטרליה לפני כ־40,000 שנה, ‏‏שם הם חיו במנותק משאר האנושות, ופיתחו תרבות ייחודית, המבוססת על העברה בעל פה ובציור של מיתולוגיה המכונה "זמן החלום". הציור האבוריג'יני מבוסס על שימוש בנקודות צבע, שבמקורו נועד למטרות פולחניות, ולהעברת מסורות "זמן החלום".

[20] כפי שאני מציגה זאת ומנתחת במאמר ' שמתייחס לחלקים בעבודת הדוקטור שלי – נורית, צדרבוים " 'ספר אובייקט' – דיוקן של אמן: תהליך של יצירה וחקירת ה'עצמי' במחקר פרשני מבוסס אמנות", בתוך: אפרת הוס ואחרים (עורכים), ליצור מחקר, לחקור יצירה – שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. 2012

[21] ציטוט בלשונה של הציירת מתוך ראיון שנערך עמה –  דצמבר 2014 – מראיינת ד"ר נורית צדרבוים

[22] חידון בחרוזים (באנגלית: Charade) הוא שמו של סרט מתח- קומי – רומנטי משנת 1963.

[23] Friedensreich Hundertwasser – 1928 – 2000 – אמן אוסטרי – צייר פסל ואדריכל.

[24] אילנה אלקד- להמן, הקסם שבקשר – אינטרטקסט, קריאה ופיתוח חשיבה, מכון מופ"ת, תל-אביב 2006.

[25] יש לציין, שבעבודת קריאה פרשנית וניתוח כן ניתן להעלות תכנים לפרש ולהגיע למשמעויות עומק. וגם יהיו אלה משמעויות עומק כללים מבלי לדעת את פרטי הספור של הציירת. אך כאן אני מדברת על משמעויות שלא ניתן לזהותם מתוך התבוננות רגילה בציור.

[26] ציטוט מתוך דבריה של מלי אלבז – אלמנדין. ראיונות ושיחות עם היוצרת. ד"ר נורית צדרבוים דצמבר 2014

[27] מתבסס על תיאוריה שמשווה בין הערכים החשובים של פעולת המשחק ובין אמנות. רצה לומר אמנות זה סוג של משחק ומשחק הוא פעילות התנהגותית/תרבותית/אנושית שמאפשרת התפתחות נפשית תקינה ומבריאה. אבי באומן,  "טקסים ומשחקים ליצירת החול המקודש", בתוך: אמיליה פרוני (עורכת),  המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, ידיעות אחרונות, תל-אביב  2005 ,  152 – 162.

[28] שארל בודלר, שם.

[29] להלן פירוט של כמה משמות היצירות של אלבז – אלמנדין .

[30] שארל בודלר, ע"מ 86

[31] ציטוט מתוך דבריה של מלי אלבז – אלמנדין. ראיונות ושיחות עם היוצרת. ד"ר נורית צדרבוים דצמבר 2014

[32] עיצוב עצמי הוגדר במחקר של צדרבוים במונח 'אגו מעצב'. תהליך  יצירתי אשר בו נרקחים חומרים אישיים בלתי מודעים באמצעות תהליכי חשיבה ויצירה מודעים. בתהליך זה , כפי שהדבר מתואר במחקר, האני המודע עושה שימוש מושכל בחומרים שצפו ועלו ממעמקי הלא מודע. תהליך היצירה הפיזי משולב עם תהליך הבנייה מנטלי רגשי וחווייתי ומאפשרים לעצב תוצרים חדשים המאפשרים גם הבניית ה'עצמי' הנפשי.

Cederboum, Nurit, 2009; "Self- Portrait" – A Study of the 'Self": A Quest for the Creation and the Development of the 'Self' through a 'Chain of Observations'. Ph.D. Chelmsford: Anglia Ruskin University

[33] שם

[34] רודולף שטיינר, הפילוסופיה של החירות, צבי מדר מתרגם. הוצאה לאור 'תג'. בת ים,1994

[35] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, בתוך: מוריס, מרלו-פונטי( עורך) העין והרוח ( תרגום עירן דורפמן), רסלינג, תל-אביב 2004. עמ' 25

[36] ריינר רילקה, Rainer Maria Rilke‏, 1875 1926, משורר וסופר גרמני, יליד פראג. בספר, חיי מריה, תרגם משה הנעמי , איורים – אלי אלטרץ, ירושלים, אדם, 1983.

[37] כך לאקאן מתאר את השפה שהיא סמל, ומכאן גם שפת הציור ותוצריה. אצל רות גולן, אהבת הפסיכואנליזה- מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג, תל-אביב  2002.

[38] מוריס מרלו פונטי. שם

[39] תרגומים של רילקה – אוגוסט רודן, עם 59 תמונות, תרגם מגרמנית והוסיף אחרית-דבר ישראל זמורה, תל אביב, 1952. כך תיאר המשורר רילקה את יצירתו של רודן, ואני משתמשת באמירה זו כביטוי נכון שמשקף את כלל יצירות האמנות. Rainer Maria Rilke, August Rodin ,trad. fr. Paris 1928, 150.

[40]אהרנצוויג מדגיש שמרגע שהיוצר סיים את יצירתו הוא נפרד ממנה, היא הופכת להיות יחיד אוטונומית לעצמה, חופשיה ופתוחה לכל קורא ולכל קריאה, והיוצר הוא צופה ככל צופה אחר –

Aaron, Ehrenzweig, Ths Hidden order of Art, Paladin' London, 1967

[41] ניקוס קאזאנצאקיס, 1883 – 1957 – סופר, מתרגם, ונוסע יווני שנודע גם בכינוי הספרותי פטרוס פסילוריטי, בין ספריו המפורסמים 'זורבה היווני'.

[42] אורניה יפה – ינאי, לכל אדם יש שביל – על עשייה, אהבה, קריירה וייעוד, הוצאה לאור מודן, 2000.

[43] העברה בין-דורית היא תופעה המתארת דפוסי הורות המשתחזרים מדור לדור (שם).

[44] Dawkins Richard, The Selfish Gen, (New ed.). Oxford: Oxford University Press,  1989

[45] מתוך הפיוט שמושר בסעודת ערב שבת 'אשת חיל מי ימצא' נמצא בסדור התפילה. הפיוט השלם 'אשת חיל מי ימצא' מתוך משלי פרק לא' , יג'

[46] שם

   שם

[48] וירג'יניה וולף,  Virginia Woolf;‏ 1882 – 1941 – סופרת אנגליה . וולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פרסמה את ספרה הפמיניסטי "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות.

[49] לינדה נוכלין, Linda Nochlin  – היסטוריונית ומבקרת אמנות אמריקאית. תרומתה העיקרית הייתה בחקר אמנות המאה ה-19 וה20. בנוסף, נוכלין נחשבת לאחת מחלצות המחקר הפמיניסטי בתולדות האמנות. המאמר לינדה, נוכלין, "למה לא היו אמניות גדולות", בתוך: המדרשה, גיליון מס' 10, 2007. הופיע לראשונה בכתב העת 'ArtNews'. המאמר הצביע על הממד החברתי המערבי שלא אפשר התפתחות אמנותית שווה לנשים אמניות.

[50] שרי גולן סריג בוחנת שני מקרי אוצרות בשיח שהיא מעלה בהקשר נשים אמנויות ואמנות נשים באמנות הישראלית. דברים אלה נלקחו מתוך מאמר שאת דבריו הציגה בפסטיבל הבינלאומי ה-8 לסרטי נשים – 2011.

[51] שרי גולן סריג, מטא נוכחות: פמיניזם ומגדר באמנות הישראלית- שני מקרי מבחן אוצרותיים' , כתב העת המדרשה,  פמיניזם ואמנות ישראלית, גיליון מס' 10. עורכת ואורחת עינת עמיר.

[52] התערוכה 'הנוכחות הנשית' (1990)אוצרת אלן גינתון. מוזיאון תל-אביב

[53] התערוכה 'מטא סקס 94 – 1994 אוצרות תמי כץ פריימן ותמר אלאור במוזיאון עין חרוד.

[54] האמניות שהשתתפו בתערוכה זו: מסדר אלייסף, דיתי אלמוג, ג'ניפר בר-לב, דגנית ברסט, תמר גטר, נורית דוד, דרורה דומיני, מיכל הימן, דרית יעקבי, אתי יעקובי, פמלה לוי, יהודית לוין, ברכה ליכטנברג – אטינגר, מיכל נאמן, נעמי סימן טוב, סיגל פרימור.

[55] ברברה קרוגר – Barbara Kruger – פרופסור לאמנות חזותית באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ואמנית אמריקאית קונספטואלית, שעבודותיה מוצגות בגלריות ובמוזיאונים בכל רחבי ארצות הברית ואירופה. בעבודתה האמנותית, היא מנצלת את הכרותה הקרובה עם עולם העיצוב, הפרסום ותקשורת ההמונים ושואלת מהם את טכניקת השיווק האגרסיבית באמצעות דימויים סטראוטיפיים וקלישאות.

[56] Judy Chicago – אמנית אמריקאית,  הציגה את המיצב 'ארוחת הערב' (The Dinner Party – 1974 – 1979). פרויקט פמיניסטי. במיצב תוארו דמויותיהן של 39 נשים מן ההיסטוריה האנושית. חלקן דמויות היסטוריות אמיתיות וחלקן דמויות מיתולוגיות. המיצב "ארוחת הערב" הורכב משלושה שולחנות ארוכים, אשר סודרו בצורת משולש. כל שולחן הוקדש לדמויות הקשורות לעידן בהיסטוריה האנושית – מן התקופה הפרהיסטורית ועד לתקופת האימפריה הרומית, מעליית הנצרות במאה ה-4 לספירה ועד למאה ה-17 ואילו הדמויות בשולחן השלישי קשורות לתקופה שבין המהפכה האמריקאית ועד למאה ה-20. על כל שולחן הונחו 13 מערכות כלי אוכל, אשר הוקדשו לדמותה של אחת מן הדמויות הנשיות (סה"כ 39 מערכות). כל מערכת כללה מפית ועליה נרקם שמה של הדמות, צלחת חרסינה מעוטרת ועליה דימויים מופשטים המזכירים איבר מין נשי, גביע יין וסכו"ם. ברצפת החדר שולבו שמותיהן של 999 נשים נוספות.

בפרויקט היו שותפים למעלה מ-200 אנשים. בשנת 2002 נתרמה העבודה למוזיאון ברוקלין, על ידי קרן מחקר פמיניסטי, והיא מוצגת במוזיאון בתצוגת קבע החל משנת 2007.

מיצב זה מוצג במוזיאון חיפה בימים אלה – יוני 2014

[57] אצל שרי גולן סריג

[58] משלי לא', יט'

[59] משלי לא',כב'

[60] דוד פרבר חוקר אמנות ומבקר. בתערוכה לאמנות יהודית פמיניסטית במשכן לאמנויות בעין חרוד, יחד עם אוצרת היודאיקה דבורה ליס בינואר 2010

[61] דוד פרבר, אמנות יהודית פמיניסטית במרחב הדתי, מגדר, כתב עת למגדר ופמיניזם, גיליון /, מאמרים, 2012 , עמ' 43 – 78

[62] המחסן של גדעון עפרת – רב תרבותיות: דברים לזכרה – http://gideonofrat.wordpress.com/2010/12/17/%D7%A8%D7%91

[63] ברינקר,מ.(1992) ז'אן פול סארטר: דרכי החירות – ספרות , פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר. ספריית אוניברסיטה משודרת.

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “תמונה היא שיר ללא מילים – זיכרונות ארוזים בחרוזי צבע, ביצירתה של מלי אלבז אלמנדין

  1. מאמר נפלא כתוב ומנוסח היטב ומכיל את כל הפרטים בדיוק רב ,מעולה דוקטור נורית היקרה 🙂
    מלי אמנית נפלאה ממש וכל מה שנכתב כאן ובמקומות נוספים רק מצדיק זאת.
    העבודות מדהימות ממש ואותי כצופה לוקחות למקומות קסומים בעבר בהווה ולעתיד ואני הייתי מבקש תמיד להיות ליד האמנית המדהימה הזאת.
    תכנים,צורות,קווים,כתמים.הם שמבשרים את הבשורה שמלי מגישה.
    שאפו ענק והצדעה ממני 🙂
    ושתמשיכי להלהיב אותנו ביצירותייך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s