שיר - ציפי הראל, צילום - נורית צדרבוים
שיר – ציפי הראל, צילום – נורית צדרבוים

שמים ארץ ומה שביניהם – ברוח וחומר

מאמר זה פורסם בכתב העת 'בגלל' – גליון מס' 9 – 'שמים וארץ' – יולי 2014  

כמו כן הוא מופיע באתר ב'גלל' (חבורה ספרותית) – בתערוכה 'שמים וארץ' – לצפייה בתערוכה יש ללחוץ על הקישור הנ"ל

 

"כגודל הקרקע מתחת רגלינו, כן גודל השמיים מעל לראשנו(ח.נ. ביאליק)

א.  "על חוט שערה בין שמיים וארץ"[1] – פתח דבר

המשפט שטבע מהטמה גאנדי[2] "השמיים והארץ נמצאים בתוכנו", הוא המוטיב אשר סביבו ביקשתי לעצב את התערוכה. פניתי אל אמנים (ציירים וצלמים) וביקשתי לראות איזה שמיים או אדמה יש לכל אחד מהם, בהנחה שהשמים והארץ שהיחיד רואה ובוחר להפוך אותם ליצירתו הם התגלמות מוחשית של השמיים והארץ אשר בתוכו.

שמים וארץ מגלמים את הקצוות ואת המעטפת של כל מה שמתרחש ברווח אשר ביניהם. אלה יכולים לתאר את השיח הדיאלקטי שבין רוחני לגשמי, נמוך וגבוה, חלום ומציאות, חיים ומוות, הווה ועתיד. האדם העומד בתווך מציין את נקודת המרכז אשר ייתכן שאליו שואפים השמיים והארץ להגיע ולגעת, כמטאפורה המתארת שלמות, הרמוניה או שביל הזהב.

הפסוק 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'[3] זכה למספר גדול של פירושים. אחד הפירושים אשר נמצא בעיני מתאים לעניינינו כאן הוא פירושו של הרבי מקוצק[4] אשר אמר "הארץ נתן לבני אדם להרימה ולנָשְׂאה לדרגת שמיים". מצאתי שמעשה האמנות והיצירה הוא אחד הדרכים בהם ניתנת לאדם אפשרות והזדמנות לעסוק במציאות גשמית וארצית ולהפכה לרוחנית ושמימית.

ציורו של אברהם אופק[5] 'השמיים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'[6] מעיין בהפרדה הפיזית שבין שמיים וארץ שהוא סוג של הבחנה בין האל לבין האדם. אופק מבקש להצביע בציור על הניסיון הבלתי פוסק של האדם לבטל הבחנה זו וליצור קשר עם האל. כלומר להבין את סוד הבריאה ולדעתה. הקומפוזיציה בציור מובילה לשמיים כמעין חץ, הגבר מביט בטלסקופ, האישה פניה לשמים. הציור מבטא סוג של רצון להתקרב אל האל, להבין ולדעת. הצורך לחקור ולהבין מסמל את רצון האדם להשליט סדר בעולם של כאוס וחוסר יציבות. חוסר היציבות בא לידי ביטוי באמצעות הקווים האלכסוניים בציור, הקווים השחורים והצבעים הכהים שיוצרים מראה דרמטי. ציורו של אופק מציג פרשנות ויזואלית ונקודת מבט נוספת לפסוק הנ"ל את כמיהת האדם[7].

בתערוכה הנוכחית יוצגו ווריאציות שונות של קשרים בין שמיים וארץ וגם מה שביניהם. המשותף לכלל היצירות בתערוכה הוא ההבנה שהיוצרים העלו את היצר הגשמי ואת החומר למעלה חדשה ואחרת, כפי שזה אכן אמור להתרחש בעת תהליך היצירה, דבר שהוגדר על ידי פרויד במונח כ'סובלימציה'[8] –עידון היצר הגשמי למעלה מאופקת ומעודנת.

על כך ניתן להוסיף ולצטט את ביאליק "כגודל הקרקע מתחת לרגלנו, כן גודל השמים מעל ראשנו[9]", על פי הבנתי ביאליק מבקש לקשור בין מציאות וחלום, אדם יכול להגדיר לעצמו את המרחב שלו במציאות ולשאוף לממש את חלומותיו ושאיפותיו. ביאליק לדעתי לא מדבר על גודל קבוע אחד אובייקטיבי וחד משמעי, אלא על גודל סובייקטיבי שבו כל יחיד יכול לקבוע אותו כמו גם לשאוף אליו, במילים אחרות גודל הצפיות יכול להיות גם גודל התוצאות.

בחלום יעקב אנו מוצאים את סלם יעקב – מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו.[10] יש הקוראים את הסולם שמופיע בחלום כמשקף את חיי האדם בעולם, המקשרים בין הארץ לשמיים. הסולם מצביע על כך שאין ניתוק בין העולם הגשמי לעולם הרוחני- האדם מתחיל את חייו בארץ, אך הוא יכול להגיע לדרגות רוחניות גבוהות. מכאן אפשר לראות את הארץ כמקום ההבקעה וממנה מתאפשרת הצמיחה כלפי מעלה. בדומה לעץ (אשר נעסוק בו בהמשך) ואשר לא בכדי נאמר "כי האדם עץ השדה" (דברים כ יט).

היוצרים בתערוכה זו משולים בעיני לסולם יעקב; רגלם על הארץ – הם יוצרים, משתמשים בחומרים פיזיים, מבצעים, פועלים מתבוננים חוקרים ומתעדים. ראשם אל שמיים –  מגביהים מבטם אל על, אל השמיים שהם האובייקט שבו הם עוסקים. אך לא רק בשל כך אלא בעיקר בשל מחשבתם הפורייה שחרגה מגבולות המציאות הנראית והגביהו עוף לייצר פרשנות משל עצמם.

בחרתי לחלק את אוסף העבודות לתֵמות. התבוננתי בכלל העבודות ומצאתי שמעבר להצהרה האישית של כל אמן עולים ומתבהרים נושאים נוספים אשר עוברים כחוט השני בין כלל העבודות. במילים אחרות, במבט רחב שבוחן את היצירות בהקשר לנושא הנתון עולים ונגזרים תת נושאים. ביקשתי ללמוד מתוך התוצרים לא רק את מה שהאמן אמר והכריז עליו, אלא גם את מה שניתן ללמוד עוד ובנוסף. הצגת הקטגוריות השונות שעלו מתוך התערוכה מאפשרים לנו ללמוד מתוך התערוכה לא רק על השמיים והארץ שנמצאים בתוכו של כל פרט, אלא על השמיים והארץ בפני עצמם.

הדימויים בתערוכה באים מתחום הצילום והציור כאשר ממד הצילום הוא הדומיננטי בתערוכה הנוכחית . המשך הדיון בתערוכה יתנהל בהתאם לקטגוריות שעלו מתוך התערוכה.

ב.  האזינו שמים ותשמע הארץ[11] – התערוכה

שמים וארץ ומה שביניהם

 

אשר גייבל - שמיים וארץ ומה שביניהם
אשר גייבל – שמים וארץ ומה שביניהם

"בין השמים והארץ ומה שביניהם – כמו בין יום הלידה והמוות ומה שביניהם. הדרך – זאת כל התורה (כמחווה…)" כך אומרת אירית סלע ומציגה סדרת עבודות שבהם אינך רואה לא את השמיים ולא את הארץ. מה שביניהם הוא הנוכח המאמת את קיומו של הנעדר ומאפשר אותו – השמיים ממעל והארץ שמתחת. הדרך, אומרת אירית סלע, היא זו שמקיימת את האדם בדרכו מן הלידה (כי מעפר אתה) ועד יום מותו, כאשר נשמתו עולה השמימה, כפי שנהוג לתאר זאת. כפי שמתואר הדבר בלשונה של המשוררת "נשמתו יודעת שכולנו שווים/ כלפי שמים/ כולנו עפר ואפר" [12] .

על פי התפיסה של סלע ועל פי בחירתה הנך מביט בגשר עץ הנישא מעל הנחל, אשר סביר להניח שהוא מוביל ממקום אחד לאחר. לחילופין אתה פוגש אשה צועדת על מדרכה באמצע שום מקום אולי  נראית כנעה ממקום למקום ודרך בתוך מנהרה מרמזת על האור שבקציה. סלע בכוונת תחילה אינה מציגה את צילומיה בתנוחות ובזוויות הקשורות לאופן שבו הם מוכרים לנו מתוך המציאות. היא מוציאה את הדרך מהקשרה הרגיל שבו היא מוכרת כנתיב ישר ויציב הנמצא בין השמיים שממעל והארץ שמלמטה. בשעה שהיא מבקשת להציג את הדרך כעומדת בפני עצמה, כאילו אוטונומית, היא מדירה את המעטפת – המסגרת (שמים וארץ) ומציגה אותה כיחידה עצמאית בפני עצמה. מכאן שסלע מדברת על ה'דרך' כמושג, ומרמזת על הנוכחות הבלתי נמנעת של השמיים והארץ דווקא דרך ההחסרה שלהם.

דומה שסלע מדברת על מצבים מנוגדים – סדר מול אי סדר, מטרה מול אי מטרה, מסגרת מול חופש, כל אלה הם דרך. דרכו של אדם מיום היוולדו ועד סופה הבלתי ידוע – אי שם בשמיים או בחזרה לעפר.

אירית סלע - שמים וארץ ומה שביניהם - הדרך  (7)
אירית סלע – שמים וארץ ומה שביניהם

אשר גייבל עוסק ב'דרך' גם היא מרכז עניינו ביצירות אלה, אלא שהוא בהבדל מסלע מציג את השמיים המלווים את הדרך, או שמא זו הדרך הנמשכת העטופה לכל אורכה בשמיים המגוננים בין אם אפורים הם בין אם כחולים.

אשר גייבל - בין כביש ומסילה
אשר גייבל – בין כביש ומסילה

בגוף עבודות אלה ה'מה שביניהם' – הדרך – הוא הנושא המרכזי, אך ברור שלא הייתה דרך ללא שמיים מעליה וארץ לנתב בה מסלול.

שמיים אדמה ועץ

 

אשר גייבל - עץ ושמים
אשר גייבל – עץ ושמים

 

 

 

 

"דיאלוג בין שמים וארץ באמצעות המתווך השכיח והמרתק – העץ"אומרת אסתר ויתקון ומציגה סדרת צילומים בהם העץ הוא האובייקט המצולם, השחקן הראשי לכאורה. הבחירה בעץ כדימוי מחבר בין שמיים וארץ, אשר שרשיו נטועים באדמה ונופו נישא אל על, מופיע ומככב אצל מספר אמנים – מידד גוטליב, אסתר ויתקון, אשר גייבל ונורית צדרבוים.

בסדרת צילומים זו נראה שהשמיים משמשים כרקע וכמצע להנכחת העץ – ענפיו, גזעו או חלקי ענפים. לעתים נראה שהעץ, המיקום שלו, זווית הצילום, הגיעו אל הצילום כדי להבליט את השמים דווקא. בעבודות אלה נראה העץ מנותק מגזעו, משורשיו ומהאדמה. העץ או חלקו הנישא מדגיש את השמיים ובדרך זו מבליט על דרך הדימוי והמשל את השאיפה לגבהים "התנשאות הצמחים מן הארץ כלפי מעלה הוא לא רק ביטוי לעובדה בוטנית חיונית לקיום הצמח הסופג אור מקרני השמש ומאור הרקיע, אלא עבורי כאדם – אמן התנשאות זו כלפי מעלה אל מרחבי השמים, צבעם המשתנה בשעות היום המשתנות ובעונות השנה המשתנות היא סמל רב עוצמה לדיאלוג מתמיד וחי  בין היסודות. הארציים "הנמוכים" לבין היסודות הגבוהים המטאפיסיים"(אסתר ויתקון).נוף העץ, החלק שנבחר בעינו הסלקטיבית של היוצר, מנהל דיאלוג עם מרחבי שמיים ומספר בדרכו על הקשר ההדדי, ההכרחי והמפרה שמתקיים בין שמיים וארץ, רוחני וגשמי, גבוה ונמוך – על דרך הרמיזה ובתחכום אסתטי.

בית הקברות בעבודה של מידד גוטליב מסמל את העפר שאליו אדם אמור לשוב, והשמיים שגם אליהם נשמת אדם אמורה לעלות, מבצבצים מבעד לענפי העץ. יצירה זו מתארת בדרכה את ההפרדה בין גוף ונפש. הגוף חוזר לאדמה אל החומר, הנשמה עולה השמימה. האדמה, הארץ (בית הקברות) והשמיים מדברים על מוות ואילו סככת העצים מדברת על החיים, שכן העץ מסמל את החיים ואת הצמיחה.

- מייד גוטליב - ScreenHunter_07 Apr. 09 19.54.gif
מידד גוטליב

ביצירה אחרת מיידד מייצר דיאלוג בין ניגודים, גבוה – נמוך. נוף ענפי צמרת עץ נוגעים לא נוגעים בפסגת הר וכל זאת על רקע השמיים. לכאורה מדובר כאן בגבהים בלבד; צמרת העץ, פסגת ההר, והשמים שברקע.  אבל הצופה ממשיך את הרעיון ביודעו שהעץ וההר מקורם הוא הארץ שם הם נטועים ועומדים. גם כאן, על משקל הנוכח הנעדר, אנו מבינים שברובד הסמוי של העבודה מדובר גם בארץ, כלומר בדיאלוג שבין ארץ ושמיים. רוצה לומר שהדיאלוג שמתקיים לכאורה בין עץ והר הוא דיאלוג בין ארץ ושמיים – קרי גבוה ונמוך.

Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH
מידד גוטליב

ניתן להניח שהעיסוק המובהק ב'מרומים' בגבוה והעמדתו כעיקר העניין, בעוד הנמוך (הארץ) מוסתר ומובלע מבטא את השאיפה להגביה עוף, להתרומם להתנשא להגשים חלום. ואילו הקרקע המרומזת בבחינת ישנה ואיננה מזכירה שכדי לצמוח צריך שתהייה קרקע יציבה.

אני (נורית צדרבוים) מציגה בקטגוריה זו גוף עבודות שמעלות מבט נוסף. בעבודותיי אני נסמכת על הגישה האומרת שנופו של העץ הוא תמונת ראי של שורשיו, הווה אומר, מראה נופו הגלוי הינו העתק של מראה שורשיו הסמוי, או 'מה שלמטה הוא מה שלמעלה'.  גוף העבודות שלי מציג מרקם סבוך של שורשים שעלו ונחשפו מבטן האדמה ומייצרים מראה זהה למראה המתקבל מנוף העץ מעין תמונת תשליל "בגוף עבודות אלה הקרקע והשמיים מהווים רקע למראה המשורג של ענפי העץ או לחילופין שורשיו" (נורית צדרבוים). בדרך זו ובהיפוך לעבודות של קודמי (ויתקון, גוטליב) אני מרמזת על העץ ועל נופו דרך תמונת הקרקע. ניתן לקרוא זאת כהמשך הדיאלוג, המדגיש שהפוטנציאל להגביה עוף ולצמוח נעוץ בקרקע.

נורית צדרבוים - העץ כמתווך בין שמיים וארץ (2)
נורית צדרבוים – עץ נופו בשמיים ונופו בארץ

נורית צדרבוים - העץ כמתווך בין שמיים וארץ (3)
נורית צגרבוים – עץ נופו בשמים ונופו על הארץ

שמים מים אדמה ואדם

 

גלעד ממן - שמים אדמה ואדם
גלעד ממן – שמים מים אדמה ואדם

 

כשם שאמנים מסוימים בחרו ב'דרך' או ב'עץ' כדימוי מתווך בין שמיים וארץ, אחרים בחרו ב'אדם'. דמות האדם מבחינה פיזית, שלא כמו העץ, אינה יכולה להינשא לגובהי שמיים, ושלא כמו הדרך, אינה יכולה להתפתל ולהמשך. האדם שכמוהו כמו העץ וכמו כל דבר נמצא במרחב הזה שבין שמיים וארץ, זה המקום אליו הובא-נוצר-נולד, יחד עם זאת בניגוד לעץ ולדרך הוא נע בין שמיים וארץ כרצונו.

גלעד ממן, ומידד גוטליב בחרו להעמיד דימוי אדם בין שמיים וארץ. עיון בעבודות אלה מעלה את השאלה למה חתר האמן? ומהו הנושא בעבודותיו – 'שמיים וארץ' או ה'אדם'? ואילו התשובה מונחת כבר ביסוד השאלה, נראה שהאמנים עסוקים בשלושת ממדים אלה, שמיים – אדם – ארץ ובחיבור שביניהם. "כל יום שקיעה אחרת…פלא….. ושמתי לי למטרה להצליל דמויות מול השמש בעיקר בשקיעות" אומר ממן, מוצא את הקשר בין יפי השקיעה ובין נזר הבריאה (הוא האדם) ומתחיל לעקוב אחר התופעה בחיבור שגמל עם עצמו לעשות.

דמות האדם מופיעה ביצירתו של ממן כצללית זרועותיה מונפות אל על ומתארת סוג של מחווה לנפלאות הבריאה. מצד אחד אדם כישות וכגוף לעצמו מוקף שמיים מוארים וארץ הנראים כתפאורה למי שנחשב כנזר הבריאה, מאידך דמות האדם עומד משתהה ונפעם מול עצמת יפי הבריאה ופלאיה. סדרת עבודות זו מהדהדת לתפילת היהודי האומר – "ה' אֱלהַי גָּדַלְתָּ מְּאד הוד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ… מָה רַבּוּ מַעֲשֶיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"[13] – מהלל את חכמתו של אלוהים המשתקפת בבריאה.

מאור מצלמת את עצמה, מציבה עצמה בין שמיים וארץ ונושאת אליהם את ידיה ביצירות 'לכבוד שמים'. "שמים וארץ מבחינתי" אומרת מאור "הוא מושג המבטא חיבור בין עולמות – גשמי ורוחני" על פי מאור המילה 'אדם' שמקורה מהמילה 'אדמה'  מרמזת על ארץ – הגוף – החומר הגשמי שהרי "משם ולשם מגיע גופו של אדם לאחר מסלול החיים כאן על פני הארץ" (מאור). ואילו השמיים הם הנשמה כפי שנרמז כבר מהאותיות ש.מ. המצויים במילה שמיים. בדומה לדברים שאמרה זלדה בשירתה "וכאשר הגיעו עד הנשמה… הפכו לאותיות רחוקים של אור, לרמזים משמיים, מופתים עתיקים".[14]

סיגל מאור - לכבוד שמיים (1)
סיגל מאור – לכבוד שמיים

מאור מציגה את התפיסה כמו גם את הכמיהה המיוחסת לאדם הפיזי והגשמי להגיע למדרגות רוחניות "להדמות לעליון" (מאור) ומתבססת על המילה 'אֱדְמֶה'[15] אשר ממנו נגזרת המילה אדם. בצילומיה מבקשת מאור לבטא שאיפה זו.

עבודות הקליעה של מאור עשויות מחומרים נפסדים, חומרים פשוטים וארציים ובטכניקת עבודה פשוטה ויומיומית. בשיטת העבודה שלה ובחומרים אשר בהם היא משתמשת היא מראה כיצד הפשוט, הארצי היומיומי והמתכלה יכול להיות גם נשגב ומרומם. חומרים פוטנציאליים משל המציאות הפכו להיות יצירות אמנות[16]. הדימוי שמופיע בעבודתה הוא דימוי אדם. כאשר הוא מונח בצורה אופקית הוא מרמז על האדמה וכאשר הוא מונח בצורה אנכית וידיו מורמות הוא נושא פניו ונפשו השמימה.

אלדד פניני מציג את האדם ביחס לשמים וארץ, בהקשרים רוחניים, דתיים ודמיוניים. "השמים והארץ " אומר אלדד הם "שני גורמי טבע עוצמתיים ואנחנו בני האדם נמצאים ביניהם" אלה הם כוחות ניגודיים ומשותפים. ה 'אדם' מיוצג בעבודותיו בדמות אשה אותה הוא שותל בתוך מצבים שונים. אלדד מייצר תפאורה וסביבה לדמות האישה ומייצר מצב סוריאליסטי המהדהד על מאורעות וטקסים שונים אשר מקשרים את האדם לשמיים ולארץ. החיבורים שמייצר אלעד מצביעים באופן דיאלקטי על אפסותו של האדם מול עליונותו ומותירה את הצופה בשאלה.

אלעד פניני
אלדד פניני
אלעד פניני
אלדד פניני

דמות האדם אשר מופיעה על רקע השמיים בעבודותיו של מיידד גוטליב מבטאת את מה שהוגדר על ידו  כצורך ורצון להתבונן באדם באמצעות עין המצלמה ולהביט פנימה "אל רגשותיהם" (מידד גוטליב) כאשר אלה משמשים בעבורו כגשר המאפשר לו להביט אל תוך רגשותיו הוא "כשאני מתבונן בארץ ובשמים אני מרגיש שאני מתבונן הן בבני אדם והן בעצמי" (גוטליב). דמות אדם מרחפת בין שמיים וארץ היא אחת מתוך סיטואציות מיוחדות שבהם ניתן לצפות לערות רגשית גבוהה, וגוטליב מבקש להתבונן באחר על מנת ללמוד ממנו על עצמו. אדם בין שמיים לארץ, אדם ואפסותו מול ענקי היקום, מה באמת הוא חש? שואל מידד ומחפש. "תלוי בין שמיים וארץ" הוא שם היצירה וזה גם הסיור הוויזואלי ואנו קוראים זאת כמטאפורה המתארת מצב רגשי, כך גם לגבי היצירה בשם "רציתי לעוף אתן עד לעננים".

- מידד גוטליב -רציתי לעוף אתך עד לעננים
מידד גוטליב – רציתי לעוף אתך עד לעננים

השמיים כגבול

 

אורית מרטין - סולם לשמים
אורית מרטין – סולם לשמים

 

בגוף העבודות בקטגוריה 'השמים כגבול' נמצא חפץ , גוף, מבנה, או צמח אשר רק קטע קטן ממנו מבצבץ, כשהוא מנותק מהקשרו ומהבסיס עליו הוא יושב. נוגע בשמים השמיים נוגעים בו ויחד הם משרטטים קו גבול. אינך יודע אם קו המתאר הדמיוני שנוצר הוא הגבול של האובייקט המצולם שפרץ אל מרחב השמיים, או שאולי זה הגבול של השמיים משעה שהם נוחתים לעבר אותו חפץ. וריאציה אחרת של גבול השמיים הוא באופן שבו הם עוטפים את העצם המצולם בעוד הוא הופך להיות דבר בלתי מזוהה. החיבור המיוחד הזה שנוצר בין העצם ובין פיסת השמיים אשר משמשת לו רקע מייצר סביבה חדשה, אוטונומית שיכולה להיות כל מקום ולאו דווקא מקום מסוים אחד מוכר. נוצרים גבולות חדשים המייצרים סביבה חדשה. אלה הם מצבים שעצם מסוים פרץ לשמיים, הצלם יצר לו מסגרת וגזר מתוך הסביבה הכללית סביבה פרטית מוגדרת ומגודרת.

גוף העבודות שאני מציגה כאן (נורית צדרבוים) הם חלק מתוך גוף גדול של עבודות בנושא 'מן השמיים ומטה'. בעבודות אלה ניתן לפגוש קטע של סלע, או מבנה, או צמח אשר נלקחו בקפידה רבה מתוך מציאות שלמה, נקטע והפך להיות שלם אחר וחדש. קטעים אלה תמיד מצולמים על רקע השמיים, יוצרים מפגש בין קווים מובנים וישרים על רקע מרחבי שמיים, או קווים אמורפיים ודינמיים שמתכתבים עם הקווים האמורפיים של העננים. "בעבודתי אני עוקבת אחר אובייקטים אורבניים ובוחנת את הקצה העליון שלהם בעוד הוא מייצר קו צורני על פני הרקיע…המפגש בין קצה התצורה, המבנה, והשמיים מנהלים דיאלוג בין גבולות, בין קצוות, ובין חומר ורוח " (נורית צדרבוים).

נורית צדרבוים - מהשמיים ומטה (8)
נורית צדרבוים – מהשמיים ומטה

סוג כזה של מפגש כאשר קצהו של חפץ פורץ אל השמיים ומגדיר אותם מחדש ויוצר גבול מקומי ונקודתי ניתן למצוא גם בעבודותיהם של גייבל, ויתקון ואפרת טרייסטמן.

פרי אפרת טרייסטמן - פסי ענן
פרי אפרתי טרייסטמן – פסי ענן
אשר גייבל
אשר גיבל

בעבודותיה של אורית מרטין ניצב סולם אשר לכאורה נראה שהוא כולו בשמים. איננו רואים את המקום שעליו הוא ניצב, אך מאחר והוא סולם אפשר להניח שיש קרקע המאפשרת את עמידתו. יחד עם זאת, לצורך העניין ובהקשר זה, אין זה מעניין אותנו משום שכאן אנו עוסקים בשמיים ובגבול שלהם אשר לכאורה אינו קיים, שהרי השמיים הם אין סופיים. הם שהעניקו לשפה את הביטוי 'השמיים הם הגבול'  – מטאפורה שמבקשת לומר שאין גבולות. בגוף עבודות אלה מתקיים סוג של גבול אך בדרך אחרת. דימוי הסולם בעבודתה של פרי, נגזר אולי כהשראה מסלם יעקב, אך התפתח משם הלאה והפך להיות סולם שמוצג במרחב חלומי, שאינו זקוק לקרקע תומכת, ועליו אפשר לטפס הלאה והלאה, שהרי לשמים אין גבול, לבד אולי משבעת הרקיעים שגם הם מסע על גבולי.  אם כן, הקטגוריה שמבקשת להצביע על שמיים וגבול, יותר משהי מכריזה הכרזה נוקבת, היא בודקת את הגבולות (הישנם הם או אינם?).

מידד גוטליב, מציג מפגש בין גדר תיל, שנוגעת בזיכרון הקולקטיבי וקורא לעבודתו 'חומות של תקווה ויאוש" הדימוי/הצילום מתארים גדר, גבול פשוטו כמשמעו כפי שזה מופיע גם בעבודות שלי בהם קצהו המסולסל של גדר תיל מתפרץ אל חלל השמיים האפורים.

 מידד גוטליב - חומות של תקווה ושל יאוש
מידד גוטליב – חומות של תקווה ושל יאוש

עבודתי בהקשר זה מבקשת לשאול ולבחון עד היכן מגיע גבול הרשע, הצער והניוון, כפי שאני מתארת זאת בשירי שנכתב בהשראת הצילום הנוכחי ופורסם ביום השואה "דָּם וְאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן/אָדָם עַל מַגָּשׁ בְּלוֹעוֹ שֶׁל כִּבְשַׁן/ שָּׁמַיִם שׁוֹתְקִים וְגָּדֵר מְסַלְסֶלֶת בִּסְעָרָה" (נורית צדרבוים)

נורית צדרבוים - מהשמיים ומטה (4)
נורית צדרבוים – מהשמיים ומטה

סערת צבע בשמיים

 

אריה רובינוביץ - קסמו של הטבע - 3 - אקריליק על בד
אריה רובינוביץ – קסמו של הטבע

 

ויכלו השמים והארץ וכל צִבְעַם[17] קטגוריה זו מציגה עבודות בציור. בראשית דבריי במאמר זה ציטטתי את מהטמה גאנדי שאמר ש'השמיים והארץ נטועים בתוכנו' עבודות הצבע הן אלה שמציגות יותר מכל, עד כמה אכן השמיים והארץ נטועים בנו. זאת בהנחה שאמנים ויוצרים משמשים פה לא רק לעצמם, אלא גם לבני דורם, בידיעתם ובעיקר שלא בידיעתם. בגוף עבודות אלה אנו פוגשים את הצייר שיוצא אל הטבע, מתבונן בשמיים,  בארץ ובמפגש שביניהם ומצייר. נותן להם חיים חדשים ואחרים. לא, אין הצייר מעתיק אותם בכוונה להעניק לציור אמת צילומית. הוא מעתיק (מלשון מעביר) אותם ממקומם במרומים אל מקום על הבד.

הצבע הוא הביטוי החזק והישיר ביותר העומד לרשותו של האמן, זו דרכו של האמן לבטא את רגשותיו מבלי להעתיק את הטבע[18]. לדברי מאטיס, הצבע יכול לתרגם את המהות של כל דבר, ובו בזמן להיות תואם לעוצמה של ההלם הרגשי[19], הרגש, טוען מאטיס הוא "תנאי הכרחי לציור"[20]. האדם שעומד ביצירות אלה בין שמיים וארץ אינו רק המתבונן החיצוני המשקף ומתעד את הנראה, הוא חלק ממנו, הוא מעורב רגשית ומייצר "סינתזה של שתי נפשות, זו של האמן וזו של הטבע"[21]

עבודות הציור שמוצגות תחת הכותרת של קטגוריה זו מציגים גם הם את השמים הארץ והאדם, אלא שכאן הנוכחות של האדם אינה בדימוי של גופו הפיזי, אלא במכלול רגשותיו העולים ונחשפים מתוך עבודת הצבע. הנושא שבו אנו עוסקים לקוח מתוך היקום והטבע – שמיים וארץ – אבל גוף הציורים שמופיע כאן ובהבדל גדול ממה שמראים הצילומים ,אינו בסגנון הנטורליזם האימפרסיוניסטי. כאן מוצגת התפיסה שעל הצייר לתרגם את הטבע, ליצור אותו מחדש ולברוא אמת שתהא סינתזה של תחושותיו ורגשותיו. אנטי נטורליזם, סובייקטיביות ואינדיבידואליזם – מאפיינים את הציורים בקבוצה זו, מי יותר ומי פחות.

האמנים שמציגים בקבוצה זו הם איילה ברמן, אילנה גיל, אריה רובינוביץ ושולי חיימזון –  שמיים סוערים צבעוניים נעים ורוטטים, כל אחד והשמיים שלו, כל אחד והשמיים או הארץ שבתוכו.

שולי חיימזון
שולי חיימזון

"בין שמיים וארץ, ביצירותיי, גובלים בפנטזיה ובהעצמת יופיו של הטבע, מתוך סגידה אמיתית למקסם נופי הטבע שיצר הבורא" (אריה רובינוביץ). הצייר מתבונן ביפי הבריאה ומבטא את הקסמותו באמצעות השימוש בצבע, שכן זו הדרך לשחרר ולבטא רגשות. בדומה להנפת הידיים שפגשנו ביצירתו של ממן אך בשונה. שכן כאן לא הדימוי מספר את הסיפור אלא הצבע ותנועות המכחול. אין הוא מקפיד על תיאור תיעודי ואובייקטיבי של הנצפה, אלא מביא את תחושת היופי שחווה. התחושה שמפעמת בו גורמת לו לצייר ולהעצים את יופיו של הטבע, כפי שהעיד בדבריו.

רובינוביץ מוסיף ומציין "בין שמיים וארץ ימצא האמן את כל מבוקשו" רוצה האמן לומר שזה הוא המתחם של האדם היוצר, שם מצויים כל החומרים הפוטנציאליים ליצירה, בין אם אלה חומרים פיזיים, רעיונות, מקום, חוויה, רגש ודמיון. רוצה האמן לומר שבין שמיים וארץ זה אכן עולם ומלואו, ובציוריו הוא חוזר ומצייר בכל פעם פיסה מתוך מלואו של עולם.

בציורו של רובינוביץ כמו ברבים מהציורים שמשתייכים לקבוצה זו, השמיים הם מקור ההשראה ליצירה, אותם שמיים שנמצאים תמיד באותו מקום קבוע, שבהם מתחלפת ממלכת היום וממלכת הלילה, נראים בכל פעם אחרת, אם זה כך במציאות אזי על אחת כמה וכמה בציורים השונים של אותו צייר, ובציורים משל ציירים אחרים. על כך הייתי אומרת  – ויכילו השמים את כל צבעם.

אילנה גיל שואבת את נופי השמיים הארץ והשתקפויות מתוך מראות טבע שנחקקו בזיכרונה, נופי ילדותה "נוף שהפך להיות עדות וזהות כאחד"(אילנה גיל). הזיכרון החזותי הוא מקור ההשראה של גיל אשר בדומה לאמנים אחרים בקבוצה זו מוהלת את זיכרונותיה הוויזואליים ברגש אישי וצובעת את הזיכרון בשיכרון צבעים וחושים. שמים וארץ נמהלים בזיכרונה, נמהלים זה בזה ויוצרים תמהיל צבעוני או כפי שמסבירה זאת בלשונה "יופייה של הכנרת המתמזגת עם השמיים, יוצרת אינטראקציה עזה בכל רגע" (אילנה גיל). אלה הם רגעים שהונצחו על בד הציור הרחיבו את המראה המוכר למראה שנגזר ממנו והיה לאחר וחדש.

אילנה גיל - נוף פסטורלי
אילנה גיל – נוף פסטורלי

איילת ברמן בציוריה מבקשת לבחון את המפגש בין שמיים וארץ במצבים שונים ובמקומות שונים "בציורי אין רקיע אחד דומה למשנהו" (איילת ברמן) , ברמן רואה אותם כשונים בכל פעם, וממשיכה להדגיש את השונות כאשר המראה מתורגם לציור על הבד. שולי חיימזון מדברת על מצבי שבירה בטבע "הרגעים בהם ההרמוניה בין השמיים והארץ נשברת" (שולי חיימזון) מצבי קיצון והיפוך או נקודת המפגש ביניהם "שקיעה וזריחה, סערות ושיטפונות" (שם) כל אלה מופיעים כאן כסערת רגשות שנמזגת ומתגלמת בסערת הצבע – העולה מתוך מציאות פנימית וחיצונית סוערת.

איילת ברמן - עיר
איילת ברמן

בתוך מציאות זו " מהלכת גם כוכבה סרנגה "בין שמיים וארץ לא מרפה… מרחפת עד כלות הנשימה" (סרנגה) כדבריה, נותנת לעצמה להיות מובלת באמצעות הקווים שעולים ממכחולה לגלות ולחשוף את קווי דמיונה ולהביאם למחוזות אחרים. רוצה לומר שמחוזות השמיים והארץ הם מחוז המאפשר לה באמצעות צבע לחפש מחוזות אחרים וליצר אותם. סרנגה עוסקת בציור ריאליסטי שאותו אני מקבילה למושג 'הארץ' בהקשר לעניינינו כאן. השמיים בציוריה הם המקומות בהם היא מגביהה עוף, מאפשרת למכחול להוביל אותה ולעוף אל קווי הדמיון יחד עם קווי הציור. מבחינת סרנגה שמיים וארץ הם המעבר בין הקצוות ריאליסטי לסוריאליסטי, מציאותי ודמיוני.

כוכי סרנגה - עץ השדה והאדמ-ה
כוכבה סרנגה – עץ השדה והאדמ -ה

שמים וארץ – נקודת מפגש

 

פרי אפרת - שיירה זהובה
פרי אפרתי טרייסטמן

גוף העבודות שנבחרו לייצג קטגוריה זו, הנם עבודות שהופכים בעיני את היצירה(הצילומים)

ליחידה אחת שלמה אשר נוצרת מתוך הדיאלוג בין שמיים וארץ ללא שום הפרעה. מצב שאותו אני מכנה מפגש, ואפשר לומר (בהתייחס לאוסף העבודות) הקפאת הרגע של מפגש דרמטי.

"נושקים להם שמיים וארץ חומר ורוח הופכים אצלי לשלם" (פרי אפרתי טרייסמן). אלה הם מצבים שבהם נראה שהאדם עומד מול "קסמו של הטבע" (אריה רובינוביץ) מבקש לקלוט רגע של מקום וקסם ומאפשר לטבע לייצג את עצמו כפי שהוא מתגלה ברגע זה. המעורבות של היוצר היא בעצם קליטת הרגע, ההשתהות שלו מול מה שנגלה לנגד עיניו, ההחלטה של מה שייכנס לפריים בבחינת הקפאת המצב והרגע, ניצול מצבי האור האובייקטיביים שהם חלק מקסם הזמן. אלה הם מפגשים שבהם השמיים נושקים לארץ, אלה הם מפגשים שמאפשרים לרוח וחומר להתאחד ולהיות סוג של שלם.

אריה רובינוביץ - קסמו של הטבע - 2 - צילום
אריה רובינוביץ – קסמו של הטבע

 

אשר גייבל
אשר גייבל

 

גלעד ממן
גלעד ממן

פרי, רובינוביץ, ממן וגייבל – כל אחד מבניהם מוצא את נקודת המפגש האישית שלו, את רגע המפגש, מנציח אותו ונותן לו חיי נצח. שהרי כבר אמרו, ממן ואחרים שכל מפגש הוא אחר, כל רגע הוא פלא. אמנים אלה ,בהבדל מקודמיהם הציירים, פועלים עם חווית הרגש ממקום חיצוני ומתבונן. מקום מכָבֵּד שנותן למראה שהתגלה לעיניהם לדבר ולאמר את דברו, עם התערבות קלה של מצלמה. לעומת, הציירים, שחודרים אל המראה בנפשם ובגופם (היד המציירת) ,מאפשרים למראה שנגלה לעיניהם  לעורר רגשות אשר מתוכם הם יצרו דבר אחר.

גוף עבודות זה מתאר מפגש נוסף, מפגש שאני מבקשת לכנותו כשיח תלת משתתפים שיש בו הרכנת ראש. השמיים מרכינים ראשם אל ארץ, אלה יחד מרכינים ראשם אל המתבונן הצלם, ואילו הוא מרכין ראשו בפני יפעת הטבע ועצמת המפגש. על כך אומר אשר גייבל "ממילא הכול הופך לדרמטי, מספיקה פאת שדה, גדר, שמיים וירח מלא" – כדי להנציח מבט חד פעמי לתמונה חד פעמית.

שמים ופנטזיה

 

יקי בוברמן (4)
אקי בוברמן

 

גוף העבודות בקטגוריה זו מציג את השמים כמקום וכרקע פיזי ורעיוני להתרחשות פנטסטית. דומה שהמטאפורה והמשפט המוכר והשגור 'השמיים הם הגבול' הוא זה שפתח פתח בפני ציירים אלה, לפרוץ את האין גבול, ולעבור לעולם דמיוני שהכל בו אפשר והכול בו מותר. יוצרים  אלה בחרו את כחול השמים, הפכו את המושג שמיים ואת הצבע שמייצג אותן לזירת ההתרחשות, לרקע ולמקום שבו אפשר ליצור סיפור פנטסטי. בגוף עבודות אלה, היוצר מייצר סיטואציות, או דימויים שנראים כלקוחים מאגדות וממקום שאיננו מקום. הקשר בין הפנטסיה ובין השמים הוא קשר רעיוני מושגי ומטאפורי. גם כאשר מתקיים דיאלוג בין שמים וארץ כמו למשל בעבודתה של רחל טוקר שיינס 'ריקוד החיים בין שמיים וארץ' או 'נשים שופעות בין שמיים וארץ', הדימויים והדמויות עולים מתוך רצונה של היוצרת לבטא – "מציאות וחוסר ודאות, הזיה ורצינות חלום ואשליה תקווה ואכזבה, הרגלים נטועות בקרקע הראש בעננים" (רחל טוקר שיינס), ניגודים על רקע צבעי שמיים ומהם עולים ציורים אשר מייצרים מציאות ויזואלית פנטסטית. בשפת היום יום ניתן לומר על ציורים אלה שהם 'שלא מן העולם הזה' שהרי אינם העתק מדויק של המציאות, ומאחר וכך כנראה הם שייכים לממלכת השמיים הידועה בגבולותיה הפרוצים.

רחל טוקר שיינס - בדרך אל האור
רחל טוקר שיינס – בדרך אל האור

אקי בוברמן מחזק זאת ואומר "בהקשר לנושא 'שמים וארץ' – לא קיימים בעבודתי חוקי טבע ….. אני מרשה לעצמי לרחף בין שמיים וארץ עם דמיוני" (יקי בוברמן). אכן, צריך שיהיה שמיים למעלה וארץ למטה כדי שאפשר יהיה לרחף. לא לדרוך על הארץ היציבה, ולא להיעלם בין הרקיעים. כן להיות במרחב הזה שמוגדר על ידינו כשמיים וארץ, ושלא כסלם יעקב היציב שרגליו באדמה וראשו בשמיים, כאן דווקא לרחף, חלל לא כוח משיכה. הווה אומר שאם זו לא הארץ הקרקע היציבה, וגם לא השמיים הגבוהים והבלתי ידוע, נותרה הפנטזיה.

אין פלא שהציירים שעסקו בעבודותיהם בפנטסטי הדגישו את הכחול שכן, הכחול על פי קנדינסקי הוא צבע שמעורר לרגיעה ומוביל לחלום בהקיץ[22].

מה שלמעלה ומה שלמטה

אורית מרטין - שושנת ישראל
אורית מרטין – שושנת ישראל

 

"לארץ יש כמיהה אל השמיים" (אורית מרטין) כפי שניתן לראות בגוף העבודות שמוצגות בקטגוריה זו המציג גם את תופעת ההשתקפות. זוהי קבוצת עבודות שבהם ניתן לראות את השמים לא מתוך המבט המתבונן אל על אלא דווקא מתוך ההתבוננות למטה אל ארץ. מקווה מים קטן, שיכול להיות אגם קטן או שלולית מים לוכד אליו תמונת שמיים ומייצר פינת שמיים על פני האדמה. וריאציה מעניינת לתופעה שהגדרתי בקטגוריה קודמת כ'נקודת מפגש', אלא שהפעם אין היא מתקיימת כתופעה של כוחות הטבע, שהרי השמיים לא ירדו אל האדמה. עינו של האמן היא זו שלוכדת את התופעה, כשם שתופעת הטבע (מים, השתקפות) עושה זאת. במובן הסמלי אפשר לראות את התופעה כמצב שבו נזקק המצב הרוחני, השמימי, הנשגב והטמיר להתחבר לממדים ארציים וממשיים, כדי ליצור את התמהיל הנכון בין האפשר והרצוי. הפעולה הפיזית אשר באמצעותה היוצר מצליח, בדרך תרמית, להוריד את השמיים לארץ ולאפשר להם להראות משם מהדהד לביטוי האומר "להוריד את השמיים" אשר כוונתו לאפשר להפוך חלום או שאיפה למציאות.

חז"ל דרשו[23] והסבירו שהמצב היחיד שבו עלו תחתונים (ארץ) אל עליונים (שמים), ועליונים ירדו אל תחתונים היה במעמד הר סיני, כאשר אלוהים ירד אל הר סיני, ומשה עלה אל הר ה'. רוצה לומר שזהו רגע מיוחד במינו שבהם אין היררכיה בין הנשגב והמרומם לנמוך והפשוט. בעבודות אלה מתקיים ניסיון להוריד את השמיים לארץ, אך אין כאן, לדעתי, פגיעה בקדושה, שהרי כמטאפורה התוצר הנצפה לעין מתוך הצילום נראה כ'רגע של קדושה' במלוא יופיו.

אירית סלע - שמים וארץ ומה שביניהם - הדרך  (1)
אירית סלע

 

אשר גייבל - השתקפות
אשר גייבל – השתקפות

שמים וארץ כמטאפורה בדיוקן עצמי

 

רינה רינג (4)
רינה רינג

"שמים וארץ – אלמנטים שנמצאים בתוכי – רוחני וגשמי" (רינה רינג). רינה רינג מציגה כיוון שונה וייחודי ובוחרת להביא את המושגים שמיים וארץ על משמעות העומק שלהם ועל מה שמאפיין את מראיהם אל מעטפת הפנים, אל ציור דיוקן עצמי. גם גוף עבודות זה מהדהד לציטוט שהוזכר למעלה "השמים והארץ נמצאים בתוכנו" ועל כך הייתי מוסיפה בהקשר זה ואומרת 'ועל פנינו'.

רינג מתייחסת לצבעים שמייצגים שמיים וארץ. היינו הכחולים הם השמיים, צבעי האדמה (אדום וחום) הם הארץ. עצם העיסוק באמנות, על פי תפיסתה וכפי שהיא מעידה בדבריה, מקרב את השמיים לארץ. מאפשר לה לחיות חלום בתוך חיי היום יום, מאפשר לה לגעת בנפש, ברוחני ובנשגב ויחד הם מתמזגים לשלמות אחת.

בגוף העבודות הנצפה בתערוכה זו אנו מבחינים בחלוקה ברורה מצד אחד ובשילוב מצד שני. רינג מציגה מספר דיוקנאות שבהם הצבע השולט הוא הכחול או הכחלחל. גם בעבודות ציור אלה אין האמנית מבקשת להגיש לצופה העתק צילומי ואינה עוסקת בייצוג המציאות. היא יוצרת דיוקן עצמי מול מראה, ומשתמשת בדמותה שלה כאובייקט לציור, אובייקט להתבוננות. אך ההתבוננות האמיתית שלה היא אל תוך נפשה פנימה. עבודת הצבע, והעיסוק בציור מאפשרים לה לעבור את משוכת ההסתכלות הבוחנת מציאות חיצונית, ולחבור אל עולם הרגש והתת מודע.

גוף ציורים זה הוא חלק מתוך גוף עבודות גדול של התבוננות וחקר הדיוקן העצמי שנמשך כשנתיים. הדיוקנאות הכחולים, או אלה אשר בהם שולט הצבע הכחול, מייצגים חלק אחד בנפשה ובאישיותה של היוצרת. הבחירה בצבע בזמן ציור הייתה ספונטנית, ורק לאחר מעשה ולאחר זמן רב, הם הועברו לתערוכה הנוכחית מתוך ניתוח והבנה של מה שהתרחש שם בזמן אמת.

בעבודות שבהם שולט הצבע הכחול החלק הרוחני-שמימי- חלומי הוא השולט ומהדהד למילים בשירתה של וולך 'שמים בראשי יציפו אישוני, כחול חדש יינכר את כל הקרבה"[24]. הבחירה בצבע כחול לציור דיוקן מעידה על העדפה. רינג העדיפה ובחרה במודע ויותר שלא במודע את הכחול. הכחול נחשב לצבע המדיטציה, ההתבוננות וההתפתחות הרוחנית, האינטואיציה והמידות המוסריות ורוחניות הנעלות[25]. הכחול הוא גם צבע המעמקים, צבע היסוד הנקבי של המים, ומציין גם את המרחב האינסופי[26]. בנוסף, הכחול מקושר לצ'אקרה החמישית, צ'אקרת הגרון הנחשבת לצ'אקרה הראשונה בין הצ'אקרות העליונות והיא מרכז כוח הביטוי והיצירה [27].מכאן שהשמיים, צבעם הכחול וכל מה שמשתמע מסמליות צבעם, הוא פן אחד בדיוקנה של רינג. פן אחד במכלול שנקרא פָּנִים וּפְּנִים.

קבוצת עבודות נוספת מתמקדת בצבעים החמים והבולט שבהם הוא הצבע האדום. הצבע האדום מייצג את העיקרון הגברי, האקטיבי, מסמל את אלמנט האש, עוררות, חום, חיוניות תשוקה, התלהבות, מיניות כוח רצון, שאפתנות ועוד[28]. מכאן שאלה הם הפנים הנוספות של רינג – אכן אנו מוצאים שילוב בין שמיים וארץ.

בנוסף, רינג מציגה עבודות שבהם ניתן למצוא את צבעי האדמה (חמים, אדומים וחומים) וצבעי השמיים (כחולים) נמצאים באותו ציור על פני דיוקן אחד. אלה מצביעים על ההרמוניה הפנימית של היוצרת בהם היא מצליחה להפגיש את השמיים והארץ שנמצאים בתוכה, ולאפשר לניגודם לדור בתוכה זה עם זה כמשלימים זה את זה.

קנדינסקי חקר את המשמעות הפנימית של הצבע, ומתוך מחקריו ניתן להבין לעמק את משמעות השמיים והארץ המרחפים על פני ציורי הדיוקן. הכחול הוא כאמור הצבע הקורא לאינסוף, לשמים לטהור ולעל חושני, ואילו לאדום יחד עם היותו צבע סטאטי הקדמוני ביותר הוא הצבע המרגש ביותר שמח, חי ומעצבן הוא גם בעל שפע של אפשרויות פנימיות[29].

רינג בדומה לקבוצת הציירים אותם הזכרתי למעלה, פתחה לנו צוהר לעולמה האישי – רגשי וחווייתי ובניגוד לציירים שהחוויה האישית והרגש נמהל במראות טבע וביסודות עולם המקרוקוסמוס, רינג מתבוננת בטבע האדם טבעה שלה – מיקרוקוסמוס. על פי הצהרתה שמיים וארץ הם מרכיבים בנפשה פנימה ואלה מגולמים בצבעים שמייצגים אותם. אל הבעות הפנים אשר מטבען מאפיינות ציור דיוקן נמזגים ההבעות של שפת הצבע.

ג.    בורא שמיים חדשים וארץ חדשה[30] – סוף דבר

כאשר אנו באים לעסוק בנושא מונומנטלי ועוצמתי 'שמים וארץ' לא ניתן להתעלם מהזיכרון הקולקטיבי המשמעותי והחזק ביותר 'בראשית ברא את השמיים ואת הארץ'[31] – רוצה לומר זו ההתחלה וזה גם הכול. מתוך מגוון החומרים שהגיעו לתערוכה, עלו ונמצאו תֵּמות שונות. אין אני באה לומר שאלה הן התמות היחידות שיכולות לעלות מתוך גוף העבודות, כמו שהן לא חד משמעיות. ניתוח החומרים וחלוקתם לקטגוריות מייצגות את אופן הראייה שלי כאוצרת וחוקרת, את צורת ההתבוננות שלי כמו גם את העדפות שלי. לא כל מה שאפשר לומר על שני יסודות אלה נאמר בתערוכה זו, ואין ספק שלא מוצו כל האפשרויות. הדיון במאמרי זה התפתח וצמח מתוך גוף העבודות שנבחרו על ידי ואלה מתוך מה שנשלח מטעם האמנים.

עם זאת מצאתי דיון מרתק של האמנים, אשר אותו הגדרתי לא פעם לאורך המאמר בציטוט שאותו שאלתי ממהטמה גנדי, אכן 'כל אחד והשמיים והארץ שבתוכו' עד כמה שהשמיים הם הדבר הגדול, האינסופי החיצוני שעוטף אותנו בכל מקום שעה וזמן ולעולם – הצליח כל אמן להפנים את הדבר הענק הזה ולהביא את עצמו האדם הקטן הצופה בשמיים שממעל ודורך על הארץ שמתחת.

הכותרת של חלק ג' במאמר נשענת על חלק מתוך פסוק שמופיע בספר ישעיהו אשר עוסק בסוג של נבואת זעם – שכר ועונש. אך ספר הספרים לדעתי מעניק לנו תובנות ושפת על. אינני יכולה שלא להצביע על המקור ממנו נלקחה כותרת זו, אחר לאחר שהצבעתי על המקור אני מבקשת לנתק אותה מהקשרה ולקרוא אותך כך כלשונה.

הזכרתי את הפסוק הראשון בספר בראשית, ואליו אני מוסיפה את המשפט 'בורא שמיים חדשים וארץ חדשה', תוך התייחסות לכך שמילים אלה מצביעות על תהליכי יצירה, יצירת יש מאין, יצירת יש מיש. מצאתי שאלה הן המילים שמתארות את תהליכי היצירה שעולים מתערוכה זו, בהם אמנים התבוננו בַּכוח ובעצמה של מרכיבי היקום, ראו בהם חומר ליצירה, מקום לבטא חלום – רגש- מחשבה – אידיאה לתת דרור ליצירתיות וליצור באמצעות השפה הוויזואלית " ארץ חדשה".

[1] מתוך שירו  של עובדייה חממה מילים ולחן.

[2] מוהנדס קרמצ'נד גנדי ( 1986 – 1948) מנהיג, משפטן, הוגה דעות וכתב פוליטי הודי . ידוע בעולם כ' מהטמה גנדי'.

[3] תהילים קט"ו, 16.

[4]רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק (1787- 1859) מייסדה של חסידות קוצק, ואחד המיוחדים באדמו"רי החסידות. התפרסם בחריפותו, בחדות אמרותיו, ובהנהגתו התקיפה ויוצאת הדופן.

[5]אברהם אופק (1935 – 1990) צייר, ופסל ישראלי יליד בולגריה.

[6]http://lib.cet.ac.il/pages/imgviewl.asp?item=14031

[7] ענת בסר, עבור מקראנט – פורסם בספרייה הטכנולוגית של מט"ח.

[8]מושג יסודי בגישת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד אשר מתאר את הסובלימציה כתהליך אשר בו מתועלים דחפים ותשוקות בלתי מקובלות מבחינה חברתית ומקורן בליבידו, אל פעולות ומטרות מקובלות ואף רצויות מנקודת מבטה של החברה.

[9] חיים נחמן ביאליק – (1873 – 1934). נלקח מתוך אוסף ציטוטי ביאליק – ההקשר של הציטוט אינו ידוע לי.

[10]בראשית, פרק כ"ח, פסוק י'

[11] פארפרזה על הפסוק – האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי – דברים לב', א.

[12] זלדה , בשירה 'ברשות הירח'. שירי זלדה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ'  193

[13] מזמור ק"ד  בספר תהילים

[14] זלדה. השמש האירה ענף לח, בספר 'שירי זלדה' הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003. עמ' 86

[15] "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" –  ישעיהו יד' יד' – ציטוט שנמסר על ידי היוצרת

[16] עבודות אלה של מאור הוצגו לאחרונה בתערוכת היחיד שלה בגלריה העירונית 'דואט' באשדוד.

[17] פאראפרזה על הפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" בראשית ב', א'

[18] גילה בלס, הצבע בציור המודרני – תיאוריה ופרקטיקה. הוצאה לאור רשפים, 1996.

[19] מאטיס ב – כתבים , 1908 .ע"ע 197 – 207

[20] מצוטט אצל גילה בלס (שם) עמ' 129

[21] מאמריו של אורייה "סימבוליזם בציור: פול גוגן (1981) בתוך בלס גילה (שם) עמ' 118

[22] אצל גילה בלס. וסילי קנדינסקי – שפת הציור – על בעיות צבע וקומפוזיציה. הוצאת דיונון אוניברסיטת ת"א. 2002

[23] מדרש תנחומא, וארא סימן יט'

[24] יונה וולך , 2013 .לדו מממדי יחמוק בשר. בתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה- מבחר השירים 1963 – 1985. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 50.

[25] רותי פישמן, סמליות במבט נשי – סימבולים וארכיטיפים נבחרים. הוצאה לאור אסטרולוג. תל- אביב. .2008

[26] שם

[27] שם.

[28] שם

[29] אצל גילה בלס. ואסילי קנדינסקי – שפת הציור – על בעיות צבע וקומפוזיציה. הוצאת דיונון אוניברסיטת ת"א. 2002.

[30] מבוסס על הפסוק "כי הנני בורא שמיים חדשים, וארץ חדשה; ולא תזכרנה הראשונות , ולא תעלינה על לב – ישיעהו פרק סה' , יז'

[31] בראשית א' , א'

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s