"הדמות מרגשת אותי, אני שמחה שהיא יוצאת לאור" – אמרה א'

'מה שלומי על הגבול' ? זאת השאלה שהציבו חברי האנסמבל של התיאטרון האלטרנטיבי בשלומי, ובכך הפכו את השאלה לאירוע רב שנתי שהחל בשנה שעברה המשיך השנה ומתכונן לעלות מדי שנה בל"ג בעומר.

בדיקת גבולות – זה מה שעושים, השחקנים בתיאטרון זה, הסטודנטים והיוצרים שקשורים למרכז זה, תמיד וכל הזמן. יוצרים, חוקרים, מציגים, מציבים ומופיעים ותמיד תוך בדיקת הילד הפנימי של כל אחד מהם. תוך חקירת העצמי כישות חיה, פעילה, חווה ומרגישה. עם אצבע על הדופק, עם עיניים אל הגבול האמיתי הפיזי שיושב בדיוק מעל ראשם בצפון, ואל גבולות הנפש של כל אחד ואחד מהם בנפרד וגם ביחד.

בודקים גבולות, דוחקים גבולות, ומקשיבים לדופק הפועם שלהם בתוך חיים, בתוך מציאות, בתוך קהילה, בסביבה, כשהם כל אחד מהם הוא חלק מהשלם, שלם שאותו הם מבקשים בכל פעם להרחיב.
בשנה שעברה השתתפתי בפסטיבל כיוצרת – אמנית הצגתי את התערוכה 'על הגדר' ולאחר מכן קיימנו את טקס שריפת העבודות. זו הייתה דרך ארוכה של תערוכה שיסודה היה בשנת 1987, מסע שכל כולו בדיקת גבולות עד רגע הסיום שלו, שגם הוא לא סיום, אלא קרקע לצמיחה חדשה.

השנה בחרתי להצטרף לפסטיבל כמנחת קבוצה במסע שלו קראתי 'דרך הפנים'. בקבוצה השתתפו סטודנטיות ואמניות שקשורות לתיאטרון הרב תחומי.

לצורך העניין קיבלנו את החלל המעוצב של הצגת 'ישנים' שבנוי תאים תאים, ובכל תא התמקמה לה יוצרת אחת. כָּן ציור, צבעים, מראה, תאורה מעומעמת – והיא בדרך למסע. בחלל של 'ישנים' אנחנו מנסים להעיר את הקול הפנימי שלנו ולבדוק את גבולותיו.
מסע זה תחילתו מפגש, והמשכו מפגש מתרחב. מפגש של המשתתפת עם עצמה כסובייקט מול אובייקט, היא ודמותה הזמנית הנשקפת במראה, כאשר למפגש זה מצטרפות בכל פעם יצירות נוספות, כל דיוקן שהציץ לרגעים במראה ומילא אותה, קיבל פרשנות והפך להיות דימוי של דיוקן פיזי, מוחשי, פלאסטי על הנייר. במילים אחרות, פשוטות יותר. זו המציירת המתבוננת בדמותה שלה שנשקפת אליה במראה, פעולת הציור שהיא השפה שבה מתנהל השיח בין "השתיים". ואחר כך הציורים שנוספים מתוך מפגש זה, שבהם מתרחבת דמותה לעוד ועוד דיוקנאות.

כן, כמו בשפה העברית שבה המילה פנים, היא צורה של ריבוי האומרת הרבה צדדים. מטאפורה שמסבירה שהרבה חלקים יש בכל אחד מאתנו, הרבה צדדים וכל ציור דיוקן מעלה ומציג צד אחד אחר ונוסף. מורכבת הנפש שלנו ובה משמשים יחדיו הרבה 'אניים'.
בפעילות שלנו, המשתתפות קיבלו בכל פעם הנחיה ממני, ועבדו בזמן קצוב. לכל הנחיה הייתה מטרה. בכל שלב, כאשר המשתתפת נפרדה מפעולת הציור, היא עמדה מולו, ובאותו זמן נפרדה ממנו כיוצרת הדיוקן שלה עצמה והתבוננה בו כפי שמתבוננים בטקסט ויזואלי. מרגע שהוא הפך להיות בעבורה טקסט, טקסט שכתוב בשפה של צורות-צבעים-סימנים, היא הפך להיות טקסט שנתון לקריאה פרשנית.

כך ולפיכך אמרה אחת המשתתפות, בעודה מתבוננת בציור "אני רואה חיוך, מבט פנימה והחוצה, יש עצב". מעניין אני חושבת לעצמי היא קושרת בטבעיות רבה בין עצב וחיוך. זה אפשרי אני אומרת, ועוד חושבת לעצמי, שלו הייתה צריכה לומר זאת על עצמה בלי התיווך של הציור, ספק אם הייתה אומרת זאת. שכן הציור יוצר את המרחק הנדרש, על מנת לראות דברים שהם לכאורה קרובים, למעשה רחוקים וטמונים עמוק במצולות תת המודע.
והיא מוסיפה ואומרת "אני חשה בציור קלילות ואווריריות". בהמשך, היא ממשיכה להתבונן אל הדמות המצוירת, שותקת, מתבוננת ואז אומרת "הדמות מרגשת אותי. אני מרגישה שהצלחתי לגעת בה. זה משמח אותי. אני שמחה שהיא יוצאת לאור".

מתוך סדנת 'דרך הפנים'
סדנת 'דרך הפנים' שהתקיימה במסגרת 'פסטיבל מה שלומי על הגבול' 2012, מטעם מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי. הסדנא התקיימה בהנחיית ד"ר נורית צדרבוים
מתוך סדנת 'דרך הפנים'
סדנת 'דרך הפנים' שהתקיימה במסגרת 'פסטיבל מה שלומי על הגבול' 2012, מטעם מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי. הסדנא התקיימה בהנחיית ד"ר נורית צדרבוים

צריך לזכור שאנחנו נפגשנו וחברנו יחד לסוג של מסע 'דרך הפנים' שמתארח באכסניית פסטיבל שמתקיים על הגבול (בצפון) וגם עוסק בבחינת ובבדיקת גבולות. במפגש שלנו אנו עוסקות בבדיקת גבולות ה'עצמי'. מנסות לגעת ב'עצמי' הפנימי להסיר את גבולות המודע, ולצלול אל גבולות תת המודע.

שפת הציור, כידוע, מסייעת בכך ומאפשרת למסע זה להתקיים כפי שניתן לראות בסרטון 'כאן'
הפנים, שהם מוקד ההשראה במפגש זה, גם הן הופכות להיות מפַּנִים שהם פני השטח, לפנים שמאפשרות להסיר את המסכה ולהגיע אל הַפְּנִים.

"אני לא מרגישה נוח עם הדמות הזאת – היא מפחידה אותי"

"אני לא מרגישה נוח עם הדמות הזאת – היא מפחידה אותי" – כך אמרה אחת המשתתפות בסדנת דיוקן עצמי.
משתתפת זו צייתה להנחיה שלי שבה ביקשתי לעבוד בחופש מוחלט. הדגשתי, שעל אף שאנו מתבוננות במראה ומתבקשות לצייר את הדמות שלנו שנשקפת מן המראה, אין המטרה להעתיק את המציאות, לא לייצג את המציאות ואף לא לחקות אותה. די ברור שכיום כאשר רוצים לתעד את המציאות באופן מדויק ניתן להשתמש במצלמה. הציור היום לא משרת את האובייקט המשמש כמודל. הציור, פעולת הציור, אמורה לשרת את הצייר ולאפשר לו להביא פרשנות לאובייקט שעליו הוא מתבונן. הפרשנות היא סובייקטיבית. "לכן", הדגשתי, "אתן לא מתבקשות לצייר, במיומנות טכנית שבה דיוקנכם יעלה על הנייר כצילום. אין כאן תרגיל שצריך להצליח בו. יש כאן תרגיל שצריך להיות בו. התהליך הוא השלב החשוב. התוצר הוא תוצאה של התהליך ובזה כוחו ובזה עניינו", כך אמרתי בשלבי ההנחיה.

כן, אנחנו משתמשים באמצעים האמנותיים, בשפת האמנות, בכלים של אמנות על מנת להתבונן במה שבחרנו (והפעם זה הבבואה שלנו שנשקפת אלינו), ולפרש אותו. לעבוד בחופש, בשחרור, לתת למוח ימין להוביל, לתת ליד לרוץ ולקוות שדרך חופש זה, יעלו מתוכינו תכנים שבדרך כלל אינם עולים.

שפת הציור, פותחת את השער למה שנמצא במעמקי נפשנו. אלה הם רגעים של חסד שבהם המודע העליון, יוצא לחופשי ואינו עומד על המשמר. החופש והתמימות כשהם מגולמים בשפת האמנות, אלה הם פתחי המילוט לסיפורים שנמצאים בתוכנו, אך לא תמיד מסופרים. רגעים אלה הם ההזדמנות שלהם, ושפת הציור שמלכדת על מצע הציור הופכת להיות כמו רשת שלוכדת תכנים אלה.

השוויתי זאת לחלום והשתמשתי בדבריו של הרמב"ם שאמר "אדם שחלם חלום ולא ידע את צופנו, משול לאדם שקיבל מכתב ולא ידע לקראו". "חלום", אמרתי, הוא מכתב ממך אליך. כך גם הציור".
אותה משתתפת, שצייתה להוראות החופש שלי הפיקה ציור צבעוני, עשיר, ביד רחבה, בתנועות מכחול חופשיות וקצביות. בעודה מתבוננת בציור היא אומרת " אני לא מרגישה קרובה אליו. מה שעשיתי שם היה מן רגע כזה. אבל זו לא אני. בציור אני רואה בלגן, סוער מאד, כאילו אין בו הרמוניה. המבט מביע עוצמה. הפה סגור. חלק מהחושים פתוחים. אני לא מרגישה נוח עם הדמות הזאת. היא מפחידה אותי".

מתוך סדנת 'דרך הפנים'
הסדנא 'דרך הפנים' התקיימה במסגרת 'פסטיבל מה שלומי על הגבול' – 2012, מטעם מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי. הסדנא התקיימה בהנחיית ד"ר נורית צדרבוים

מעניין מאד. הטקסט הוויזואלי, הציור, מונח מולנו וכולנו מביטות, ואף אחת לא ממש מסכימה עם הדברים שאומרת אותה משתתפת, שהיא זו שאחראית על הביצוע. הציור מקרין, דווקא סדר, סימטריה, מחשבה, המון שמחה, צבע, עליצות. לא כאוס, לא חוסר הרמוניה. הציור מקרין חופש. הוא מקרין הומור ושמחה ונראה אכן, שהוא נעשה במן רגע כזה. רגע שבו תת המודע, בזכות פעולת הציור, תפס את המציירת "לא מוכנה", לא עומדת על המשמר, והוציא ציור שמח, חופשי, ובעל עוצמה רבה. ועתה כאשר המציירת עומדת מולו, היא רואה מַשהו שהיא לא מכירה.

הציור מביא עמו תחושות פנימיות. הרגע הזה שהמשתתפת מדברת עליו, הוא דווקא הרגע שבו היא הרשתה לעצמה לפעול בשמחה, בחופש, ובהתרת הגבולות. אחר כך משהיא פגשה אותו ובחנה אותו ממקום מודע, הוא היה נראה לה אחר זר ומוזר. משתתפת אחרת אמרה על ציור זה שהוא משדר כוח ופריצה ואפילו התרסה.

היה מעניין לצפות בה בזמן שעבדה. תחילה עם זרמה עם האישור לחופש, או יותר נכון לומר, עם ההוראה לחופש. אך לאחר זמן די קצר היא הודיעה שהיא סיימה. ניסיתי להציע לה להמשיך, אולי לעבות את הצבע, אולי להתייחס לרקע, אך היא אמרה באופן נחרץ וחד משמעי, שהיא לא בעד להוסיף. ואף חיזקה את דבריה באמירה "יש רגע שצריך לדעת להפסיק".

השיח הזה, שבו היא אומרת באופן מודע משפטים ידועים ושגורים "יש רגע שצריך להפסיק" או "צריך לדעת מתי די", או "אני לא אוהבת להעמיס" אלה הם משפטים של משמעת, משפטים מודעים, והם מסוג הדברים שאומר "השומר" ה"אני העליון" המודע, המקפיד, זה שנכנע לכללים ולנורמות. אבל באותו זמן, עוד לפני שהתעורר אותו שומר עליון ש"יודע את הכללים" קצת לפני זה, תת הודע, בשירותו של הציור, הספיק לפרוק עול ו"להשתולל". קצת לפני כן, עוד לפני שהשוטר הגיע ואמר "להפסיק" תת המודע כבר הספיק לזרוק צבעים עליזים, להוסיף קווים, לצייר עיניים בצבעים לא זהים, או במילים אחרות לשחרר את החבל.

ועתה, כשהמשתתפת עמדה מול הציור, היא חזרה להיות ה'אני' המודע, המבקר, להתבונן בציור, לומר כלאחר יד "זה היה מן רגע כזה", אבל יש כאן כאוס וחוסר הרמוניה.

אכן, זה היה רגע. רגע של חסד שבו נפרץ סדק קטן שאליו חדר 'הקול האחר', הפנימי, מתיר הכבלים, אולי סורר ושובבי משהו. ולא, לא נכון. אפילו שם, במה שנראה חסר סדר יש הרבה מאד סימטריה, שיח בין צבעים ועבודה מובנית מאד, מאורגנת וסדורה. אולי לא צילום מדויק של פנייה כפי שהן נראות, אבל כן, מבע של עולם פנימי, שקיבל אישור לרגע קצר, להשתרבב את מצע הציור ולהטביע שם את חותמו.

נראה היה שהמשתתפת מבינה את מה שהתרחש שם, כמו שגם הבעת הקלה נכרה על פניה, נראה היה שהבינה, הסכימה ואולי אף שמחה.
התרגיל הזה היה תרגיל ראשוני שאותו הגדרנו כתרגיל הכרות. לכאורה תרגיל הכרות בין משתתפי הקבוצה, אך בו בזמן הוא גם שימש כתרגיל הכרות של ה'אני' עם ה'עצמי'.

בתהליך זה של הכרות עם עולם הפנים דרך פני השטח של הפנים, המשתתפת, הבינה את ההזדמנות כמו גם את המשמעות העמוקה והחשובה של התהליך. כולה מגוייסת לתהליך, ולחוויה שמלווה את התהליך, היא התכוננה לשלב השני.
בשלב השני, היה על המשתתפים לתרגם את כל מה שהם רואים למערכת של כתמים. "כל מה שאתם רואים מולכם" אמרתי "אברי פנים, קמטים, אורות, צללים, שיער, הכול מתורגם לסוג של כתם צבע. יכול להיות כתם מדויק, כתם אמורפי, כתם עולה על כתם, צבע על צבע, כתם עבה, כתם אטום, כתם שקוף אבל רק כתמים. ללא קווים וללא ניסיון לצייר באופן ריאליסטי מה שאתן רואות. בשלב זה אתן עוסקות בפרשנות, ומפרשות כל מה שאתן רואות למערכת של כתמים ציוריים וצבעוניים".

באופן זה שיחררתי את המציירות מהצורך להעתיק את המציאות, ומהצורך לצייר פנים כמו שאנחנו רואים ומכירים. הן קיבלו אישור להתבונן בעצמן, בפניהן שלהן, ולנסות לפרש את זה למשהו אחר. אני ידעתי, שבאמצעות שפת הציור, והחופש שהן קיבלו, זה שוב יהיה המקום שקול אחר יעלה מתוכן והן יציירו את הפנים. הן תתבוננה במציאות החיצונית ( הפנים הנשקפות במראה) אך הן תציירנה ותתבוננה במציאות הפנימית. זהו סוג אחר של התבוננות, זהו סוג אחר של ראייה.

עם סיום שלב זה, אותה משתתפת חזרה והתבוננה בעבודה שניצבת מלפניה. עבודה שהציבה בפניה עובדה. ציור חדש, עוד פנים, ואמרה " זה נראה לי כמו מסיכה וזה כואב לי שאני לא מספיק מסתכלת פנימה, כמעט ואין הבעה".

מתוך סדנת 'דרך הפנים'
הסדנא 'דרך הפנים' התקיימה במסגרת 'פסטיבל מה שלומי על הגבול' – 2012, מטעם מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי. הסדנא התקיימה בהנחיית ד"ר נורית צדרבוים

זו אמירה מאד מעניינת. מתוך אמירה זו עולה שהמשתתפת אכן נרתמה למשימה, הבינה שיש כאן תהליך, הבינה שאמור להיות כאן תהליך של התבוננות פנימית. והנה עתה היא עומדת מול הציור שהפיקה במו ידיה, ציור שבו היא פעלה על פי ההנחיות שלי, מתבוננת בו וחושבת שהוא מסיכה ומצירה על כך שאולי לא הצליחה להגיע אל אותו קול פנימי, שאותו אנו מבקשים. מתוך דבריה עולה אם כן, שאכן יש לה נכונות.

ובכן, אותה נכונות, באמת הייתה בה ואף ניצחה. כי כן, היא כן הצליחה בציור לגעת במקום הפנימי, אלא שעתה כשהיא כבר פרקה את נשקה הסמוי , והמכחול כבר לא בידה, ושעת הציור נסתיימה, עמדה היא מול עבודתה ושוב שפטה אותו בכלים של אותו "שומר עליון". שוב, גם כאן כמו קודם לכן, הציור אמר דברו.

זה היה הזמן והמקום לתקן את צורת ההתבוננות שלה. "זו לא מסיכה, זו אמת". אני אומרת ומסבירה. אנחנו לא בוחנים כאן הבעה, את הרי לא ציירת את הבעת הפנים החיצונית שלך. את ציירת את המבע הפנימי שלך. והמבע הפנימי עולה לציור באמצעות הצבע, התנועה, תנועת המכחול, הצורות, הריתמוס. את מדברת כאן בשפת האמנות. שפת האמנות אין לה מילים יש לה צורות, קווים, כתמים, חיבור ביניהם, מקצב שלהם, אלה הם המילים של השפה הזאת וכל המילים האלה, כפי שהן מופיעות כאן וכפי שהן נראות כאן הם בכלל סמלים ומטאפורות.

זו לא מסיכה של הפנים שלך. יש כאן הרבה אמת. אבל נכון. זה עדיין מכוסה. משום שכל מה שרצית לומר, אפילו באופן בלתי מודע, ודווקא באופן בלתי מודע, מופיע, כדרכו של תוכן תת מודע, במאין כיסוי. בסמלים ובמטאפורות, ולכן, עכשיו יש לנו אפשרות לפענח את זה, ויש גם אפשרות לא. אבל, עלייך לדעת, שאת הבאת לכאן אמת גדולה, אמת פנימית, משום שכל הפעולה שבה נקטת היא מלכתחילה צורה של הסתכלות פנימה.

הדיאלקטיקה הזאת בין מה שאמרה אותה משתתפת ובין מה שהציור אומר ומראה – מציג בצורה מאד ברורה את הפער בין הפעילות המודעת, המבקרת, השופטת, זו שפועלת וכפופה לדעות ולנורמות ובין הפעילות האינטואיטיבית, הספונטנית, החווייתית הרגשית שאלה הם מנכסיו של מוח ימין ושל העולם הלא מודע.
המעניין הוא המפגש ביניהם, והוא זה שמאפשר לאדם להיות אדם שלם, שכן השלם מורכב מניגודים שאותם יש להכיר ואף לקבל.

הסרטון מציג הבטים שונים של הפעילות במהלך הסדנא

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s