אריאלי חברתי הקטנה והחמודה ,בחיים וגם בפייסבוק (וכי פייסבוק זה לא החיים? – נראה שגם אלה הפכו להיות חיים), שלחה לי יום אחד פתק ובו סדרה של תהיות ושאלות. וכן, אני כאן, בין השאר, בסדרה שכבר אולי הפכה להיות מוכרת לחלק מכם "אתם שואלים ואני עונה" שאותה אני מציגה בפתקים ובסרטונים (חטטו בדף האוהדים הזה ותמצאו). לכן, ובכלל, מצאתי לנכון לצרף לכאן את סדרת שאלותיה המרתקות של אריאל ולנסות להשיב עליהם, במידת האפשר.

כי צריך לדעת, שלאף שאלה אין תשובה אחת חד משמעית ומקבעת דעת. כמספר המוחות החושבים, כך יכולות להיות התשובות. לשאלות החשובות האלה של אריאל, יכולתי לענות רק מתוך מאגר הידע הסובייקטיבי שלי ( שנשען לא פעם גם על ידע אובייקטיבי).

ובכן מה שאלה אריאל בפרץ שאלותיה?

" אני כל הזמן מרגישה דחף לצייר. אני מאד אוהבת לצייר אבל יש לי בעיה. אני מפחדת לקחת עיפרון ולצייר. ככל שהדף גדול יותר אני מפחדת יותר, אם הוא לבן הדף אז אני מפחדת ללכלך אותו עם ציור שעלול לא לצאת טוב. אני מציירת על פתקים ודפדפות כי רק ככה איכשהו אני מצליחה להתגבר על הפחד להרוס דף "טוב"… אם יוצא לי רישום יפה, ואני רוצה להוסיף לו צל ועוד דברים אני מפחדת לגעת בו שלא יהרס. בקיצור אני מאד משותקת… ודווקא יש לי נושאים שבא לי לצייר אותם אבל הפחד להרוס משתק אותי. יש לך רעיון אולי, מה אני יכולה לעשות במצב כזה? את מכירה את זה?

וההודעה היא בדואר הפנימי של ה"פייס" ולשם אני מתעלת את תשובתי. השאלה/ות גדולה/ות, המקום צר מלהכיל, הזמן קצר מהרגיל, "המלאכה רבה ובעל הבית צועק" (כמו שנאמר), ואני רוצה לענות ולא יודעת מאיפה להתחיל. הרי מה שהיא שאלה זה בכלל עולם ומלואו.

אז בשלב ראשון, וכדי לא להשאיר אותה כש"חצי שאלתה (תאוותה) בידה " (ביטוי שלקוח מהמקורות למי שלא יודע), אמרתי שתחילה אענה לה בקצרה, עד כמה שאוכל, כאן בהודעה פנימית. אחר כך נראה מה הלאה.

וכך עניתי:

"הי אריאלי, כמובן שמה שכתבת לי כאן מצריך תשובה ארוכה ומפורטת ובכלל שיחה. ולא כאן המקום. אנסה בכל זאת לומר לך קצת ובקיצור, בשביל לא להשאיר אותך ללא מענה.

בקיצור 'אין לך מה לפחד מהדף'. הדף הוא רק דף. הוא כלום. בינינו, גם הציור הוא רק ציור, וגם זה כלום. לנכדתי תמיד הייתי אומרת במצבים כאלה, ש"על הנייר הכל אפשר". את היא השולטת על הדף, את היא המלכה שלו, זה העולם שלך שבו את האלוהים שיכול לברוא שם מה שהוא רוצה. תעשי בדף שמות, תתעללי בו, שימי עליו הכל, הרי "נייר סובל הכל" אז שיסבול. למה שאת תסבלי? למה שאת תפחדי? שהוא יפחד ממך. תעשי בו מה שאת רוצה ואז, או אז תראי איזה ציור מעולה יצא לך. ציור לא צריך להיות יפה, במושגים של מלכת יופי, ציור צריך להכיל את מה שאת רוצה שיוכל בו. אז קדימה. לדרך".

אחר כך, הלכתי לדרכי.

לאחר ימים חזרתי להציץ בהתכתבות הזאת שלנו. אהבתי. אהבתי את השאלות. אודה ואומר שאהבתי גם את התשובות ועשיתי לי/לנו כמה "לייקים" בעיני רוחי. ואז נפלו עיני שוב על פרץ שאלותיה התמות והיפות של אריאל, ונזכרתי שהרי לא רק ציירת הנני, גם משוררת. וראיתי איך נולד שיר מכל שאלה. אז זכרתי מה שכבר לימדוני מורי והורי שתמיד "בשאלת חכם כבר נמצאת חצי תשובה". והשירים? כן השירים כבר בדרך.

לידיעתכם. הפתק הזה הוא הגרסה האחת של תשובתי לאריאל, ויש לדעת שאני מפרסמת זאת כאן, ברשותה ובידיעתה, משום שלדעתי שאלותיה הם לא רק שאלות אישיות שלה. רבים שואלים זאת, רבים מתחבטים בשאלות אלה ולכן מצאתי שיש בזה גם עניין לצבור.

ואחרון חביב. התשובות שתיארתי כאן, הם אלה שנשלפו מהמותן ומיד. בפתק הבא אתייחס לשאלותיה אלה מנקודת מבט נוספת.

הציור שמצורף כאן הוא ציור של אחת מהמשתתפות בסדנאות שלי, שממש, אבל ממש לא מפחדת מהנייר ולא משום דבר. היא כלשונה ( וגם כלשוני) "מתאבדת על הנייר"

הציור של ר' - מתוך סדנת דיוקן עצמי
מתוך סדרת הציורים של ר' - מטפלת בתנועה - שהשתתפה בסדנת דיוקן עצמי אצל ד"ר נורית צדרבוים ( יוצרת וחוקרת בינתחומית).

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s