הפילוסוף וההומניסט איש הרנסנס, פיקו דלה מירנדלה, מציג את האדם כמי שניצב מול האל במרכזו של עולם כבעל רצון משלו ושר ניתנה לו בחירה חופשית לעשות כל שביכולתו וברצונו. בנאום על כבוד האדם, שאותו נשא בשנת 1486, הוא מתאר את האדם כ"נזר הבריאה" וכ "שותף לבריאה". האדם, כך הוא טוען, בניגוד לכל שאר היצורים החיים יכול לעצב את עצמו כפי רצונו כאילו אמר לו האל בעת הבריאה "כוננתיך במרכזו של העולם, כדי שתיטיב להתבונן במה שמכיל העולם…כדי שבכוחות עצמך, באופן חופשי, כצייר טוב או כפסל זריז, תשלים את דמותך שלך".

איש לא נועץ באדם ולא שאלו אם אכן ברצונו להגיע ולהגיח אל העולם, כמו שכבר אמרו חז"ל "בעל כורחך אתה נולד". העולם שאליו "נזרק" האדם בעת לידתו ,כפי שמתאר זאת סארטר, מציב בפני האדם שהוצב אל פתחו עובדות קיומיות וגורליות. כל מה שאדם קיבל מהעולם והביא עמו אל העולם לא נקבע מתוך שיתוף פעולה עמו. הזמן, המקום, התקופה, הסביבה, המשפחה – ניתנו לו כעובדות חיים כמו שגם סל תכונותיו האישיות והגנטיות נוצקו בו מבלי שניתנה לו כל יכולת לבחור, או לערער.

אלה הם החומרים העובדתיים של חייו, מה שהופך אותם לחומרי הגלם שלו בעבודת היצירה את דמותו ואת חייו. את החיים האלה שנתנו לו הוא מתבקש לחיות ולבנות כיצירת אמנות, כפי שאומר פוקו. בכך פוקו מכריז שהאדם אינו עוד אמן, אלא שהוא עצמו צריך להיהפך ליצירת אמנות. הנה כי כן מתבקש האדם להמשיך וליצור ממה שהנו, את מה שהוא יכול להיות. מוטלת עליו זכות כחובה לנצל את הכוחות היצירתיים שאכן טמונים בו ובאמצעותם ליצור את חייו כחומר בידיו, כפי שמתאר זאת פרופ' אדיר כוהן. שטרנגר, מוסיף ואומר כבריקולאג'ר. כאותו אמן שאוסף את החומרים שמקיפים אותו, יהיו אשר יהיו, ומהם הוא בונה את יצירתו. יצירה שבה החומרים שנאספו מתוך המציאות מונחים זה בצד זה, גלויים וחשופים, משתלבים ומשולבים – מאוגדים יחד ליצירת אמנות – בריקואלג'.

אדם, משהוא בא אל העולם, בשונה מבעלי החיים, עדיין רבה המלאכה מלפניו וזאת בהבדל מבעל החיים שמגיע עם תום גדילתו למלוא מימושו. בעל החיים מקיים ומממש את כל היכולות שנקבעו לו ואשר נטבעו בו, הוא מגיע למצבו המכסימלי ויותר מכך לא יוכל להיות. האדם, לעומת זאת, כפלא הייחודי בבריאה, מגיע לעולם עם הפוטנציאל שטמון בו, ומנקודת התחלה זו עליו לשאוף להיות יותר, ותמיד יותר. אדם צריך ויכול, לגדול ולצמוח מתוך המאגר האינסופי של יכולותיו. כשמו, אדם, הוא ממשיך להיות אותה אדמה פורייה שעליה הוא יכול להצמיח את עצמו ולהפוך את גרעין נפשו לעץ ענף שיהיה דמותו.

מתנת האל היא הפוטנציאל שקיים באדם שמקפל בתוכו הבטחה ביחס לכל מה שאדם יכול להיות. הקסם והיופי הוא בכך שלאדם ניתנו כוחות ויכולות לממש הבטחה זו. אך הרצון והדחף לעשות זאת, תלויים בו עצמו. כך, יכול האדם מהיותו גרעין- עצם, לצמוח להיות לעץ, להתעצם, להיות עצום ורב, להיות ה 'עצמי' האמיתי, העצמאי.

פסיכולוגים עסקו ועוסקים במושג 'עצמי' ומתכוונים לעצמי הפסיכולוגי. כולם משתמשים במטאפורות שמתארות עומק כדי להסביר את מקומו של העצמי בתוך הנפש פנימה. יונג תיאר אותו כגרעין האמת הפנימי שנמצא במעמקים. ויניקוט מדבר על ה 'עצמי האמיתי' שנמצא מתחת לשכבות הרבות שנוצרו על ידי ה 'אני המזויף'. לפיכך הוא בודד, סמוי ומנוכר אך בו בזמן הוא גם האותנטי והיצירתי. שטרנגר תיאר אותו כ 'עצמי העמוק' ששוכן בעמקי הגוף. מיטשל מתארו בשתי מטפאורות ה 'עצמי מרחבי' ששאיפתו היא לחבר בין החלקים המפורדים של אישיותו וה 'עצמי זמני' שנע בזמן משתנה ומתפתח.

יצירת העצמי שעליה אני מדברת כאן, עוסקת ונוגעת בהתפתחות נפשית – גדילה, צמיחה והעצמה. התפתחות שהאדם בעצם מצווה עליה. 'דע את עצמך' הורה סוקראטס ואפלטון תלמידו המשיך ברוח זו לטעון ש"חיים שאין בהם חקירה, לא ראוי לו לאדם לחיותם".

כדבריו המוקדמים של מירנדלה שאחז במטאפורה "צייר ופסל זריז" – אני מכוונת את דבריי אל פעולה אמנותית אחת ומסוימת – ציור דיוקן עצמי. כפי שכבר אכן פעלו כך אמנים בני דודו רמברנדט ודירר. ברצוני לומר שציור דיוקן עצמי היא צורת התנהגות ופעילות שגם משמשת מטאפורה להתפתחות נפשית, וגם מאפשרת זאת הלכה למעשה. באמצעות ציור דיוקן עצמי אדם יכול לעצב את דמותו. שפת האמנות כמו גם חומרי האמנות הם אלה שיכולים לשמש אותו כ "חומרי בנייה באתר הנפש", כפי שמתאר זאת פרופ' אדיר כהן. לחומרים אלה מצטרפים חומרי הנפש שהם הרגש, החוויה, המחשבה והדמיון. לורנד מתארת אותם כחומרים הפוטנציאלים של המציאות. השילוב בין חומרים אלה מאפשרים להפיק ציור שאותו לורנד מתארת כתוצר שהוא פרשנות משלימה למציאות. כך פעולת ציור דיוקן עצמי, שבה משולבים חומרים פטנציאליים אלה, הופכת להיות תוצר שמשלים את מה שקיים במציאות, ובו בזמן הוא מהווה כלי שמאפשר לאדם להשלים את עצמו בתוך מציאות חייו.

השלמה זו היא לא רק בבחינת להיות יותר, היא גם השלמה במובן של להיות שלם. יונג, מסביר שההתפתחות הנפשית היא השאיפה להגיע למימוש, גיבוש הייחודיות, כוליות ואינדיווידואציה. תהליך התפתחותי זה, הינו מסע שבו האדם פוגש את החלקים הרבים והמפורדים באישיותו ושואף לחברם ליחידה מגובשת ושלמה. שלמה במובן של חלקים מנוגדים, קוטביים, שמשלימים זה את זה. זוהי שלמות שבה החיפוש הוא תהליך אינסופי, של התרחבות וצמיחה. הגילוי של העצמי כבר מצוי בעצם החיפוש. קוהוט מתאר תהליך זה כחוויה והתהוות שיש בה אמפטיה ויצירתיות. כולם מסכימים עם באלינט שתהליך זה פונה ל 'אזור היצירה' שנמצא בנפש.

ציור דיוקן עצמי, נתפס לרוב כמלאכתם של אמנים מיומנים שמנסים ללכוד את דמותם שנשקפת במראה, ולהעתיקה אל בד הציור. לא באלה אני מתכוונת לעסוק כאן ובמאמריי הבאים. אם כי, אזכיר אותם בהמשך ואף אשתמש בעבודתם לצורך הדגמה והמחשה. אך כאן (וגם בהמשך), ולצורך העניין, אני מבקשת להפקיע, את תחום ציור הדיוקן העצמי ממקומו המכובד בשדה האוטונומי של האמנות ולהשתמש בו באופן גלוי ומוצהר ככלי לחקירה ויצירת העצמי. אמנים עוסקים בחקר עצמם דרך כל סוג של פעילות אמנותית. כל ציור הוא למעשה דיוקן עצמי של האמן. מאמרי זה, שהוא מאין הקדמה למאמרי הבאים, מעמיד את התחום הייחודי הזה של 'ציור דיוקן עצמי מול מראה' כבסיס וכנקודת מוצא לתהליך התפתחותי שבו היצירה היא חקירה והחקירה היא יצירה.

ציור דיוקן עצמי התופעה, הפעילות והתוצר הם גם מטאפורה לתהליכים של התפתחות נפשית ובו בזמן הם גם כלי שבאמצעותו יכול האדם לשרטט את דמותו, להשלימה ולהשלים עמה.

המאמר פורסם לראשונה ב'מאמרים' ב – 27.6.2009

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s